• Version
• Download 14
• File Size 1.30 MB
• File Count 1
• Create Date יולי 16, 2022
• Last Updated יולי 16, 2022

66 - בליעות

מהי כבישה, וכיצד היא מבצעים אותה?

ארבע שיטות בשלוש ירקות כבושים...

מסכת שביעית, פרק שביעי, משנה שביעית...

מה בין ירק לוורד לענין כיבוש?

היכן הוא הר נבו?

 

ביעור בטעם בלוע

הכובש שלושה כבשים

פעולה הכבישה הינה שיטת שימור מאכלים שהייתה נהוגה עוד בימי חז"ל. הכבישה נועדה לשמר ירקות לתקופת החורף (ריבמ"ץ שביעית ט, ה). הכבישה נעשתה באמצעות כלי בו היו נותנים שתי שליש ירק ושליש מלח. (שם מעשרות ד, א). לצורך הכבישה ניתן היה להעזר גם בחומרים אחרים כדוגמת ציר דגים, יין, או חומץ (רע"ב מעשרות שם). ויש חולקים הסוברים שחומץ אינו נחשב כבישה (עי' רמב"ם מעשר ג, ג).

לכבישה יש תכונה זהה לבישול (שם תרומות י, י) ומכאן לאיסור כבישה בבשר בחלב (חולין צז:) וכאשר כובשים יחד כמה מינים של ירק, אפשר שהטעם יעבור, וכל ירק יקבל את הטעם של חברו. ולפיכך הכריעה המשנה (שביעית ז, ז) שכבישת פרחי ריח עם שמן, נותנת לשמן דין של שביעית, משום שהוא קיבל טעם, ושני מינים שכבישתם נותנת טעם, מעבירה את הקדושה מהראשון אל המין השני.

למרות שיש בה סגולת שימור, הכבישה שומרת על הירק כשהיא חתומה, אך לאחר שפותחים את הכלי לקחת ממנו את המאכל, המאכלים ממהרים להתקלקל כמו ירקות טריים (רמב"ם פיה"מ מעשר שני ה, ו). ויש לכך השפעה גם בדיני שביעית כפי שיבואר להלן.

ג' מיני כבשים

במשנה נדון המקרה הבא:

כלי שכבשו בתוכו שלושה מיני ירקות, שיש בהם קדושת שביעית ואין בהם חשש ספיחין. והדבר מצוי למנהג הקדושה בפירות נכרים. בעת שנגמר הירק מהשדות, צריך לבער את הירקות שבתוך הכלי. ובמושכל ראשון נראה, שכל מין שהגיעה תקופת ביעורו, צריך להוציאו מן הכלי ולבערו. בד בבד עולה חשש אחר, שהכבישה נותנת טעמים נוספים מהירקות האחרים, ומכיון שעדיין לא הגיע זמן ביעורם, יש איסור לאבדם, ואם נבוא לבער את המין הרצוי, נמצאנו מבערים את הטעם הבלוע בתוכו, שאסור בביעור.

ובהלכה זו נאמרו ארבע שיטות:

א.] הראשון אוסר את כולם – ר' אליעזר סובר שהירק הראשון שבא לתקופת ביעורו, נותן טעם בכל הירקות ומתיר לבער את כולם, וממילא צריך לבער את כל הכבישה בעת הביעור.

ב.] האחרון מתיר את כולם – ר' יהושע סובר שהירק האחרון טרם הגיע לביעור, והוא נותן טעם בכל הירקות, ואוסר לבערם קודם שיגיע זמנן. וממילא אסור לבער עד שהאחרון יגיע לביעור.

ג.] כל אחד לחוד – רבן גמליאל שהלכה כמותו, סובר שצריך להוציא כל פעם את המין האסור. ולמרות שיש בו טעם של היתר, מותר להוציאם. והנותר מותר לאכול למרות שיש בו בליעת חייב בביעור, אך מכל מקום הטעם עצמו נחשב כמבוער (תוס' פסחים נב. ד"ה הכובש).

ד.] ירקות שבעולם – ר' שמעון המיקל מכולם, מתיר לסמוך על הירקות שבכל הארץ, שלאחר שיגמרו כל הירקות מן הארץ, אז צריך לבער את הכבושים.

כך מבואר ביארו הריבמ"ץ, הר"ש, הרא"ש, הרע"ב, והגר"א. אולם רבינו ניסים גאון העמיד השיטות באופן חדש. וכן משמע ברש"ס, ויש מבארים כך גם בראב"ד.

מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע

בבסיס המחלוקת ניצבים דברי ר' אליעזר ור' יהושע שנחלקו האם יש בכח הטעם הבלוע להציל או לחייב ירק בביעור. ושניהם מודים שהטעמים בלועים בכל הירקות, אלא שר' אליעזר מחמיר בטעם האוסר. ור' יהושע מיקל מחמת הטעם המתיר.

ובירושלמי (ט, ד) הקשה על ר' יהושע, כיצד ישיב על טענת ר' אליעזר. ובגרסת הר"ש מופיעה שהירושלמי מקשה גם להיפך, כיצד ר' אליעזר ישיב על דברי ר' יהושע. ונמצינו ששני השיטות מודות במציאות, אך נחלקות בהלכה.

ובמקור ההיתר של ר' יהושע מצאנו כמה שיטות:

א.] שביעית בזמן הזה – הר"ש (ד"ה רבי) מפרש שר' יהושע מודה בשביעית מן התורה, שאין בכח בליעת ההיתר להציל את האיסור. אך בשביעית בזמן הזה שלדעת רבי היא מדרבנן (עי' רש"ש ד"ה בפירוש), ולפיכך אפשר להקל ולהתיר הבליעה.

ב.] בפעם אחת – הסבר נוסף נותן הר"ש (שם), שיש לחלק בזמן שבו חל האיסור על הירקות, ומכיון שהכבישה נעשתה יחד קודם האיסור, יש בכל הבליעה להתיר האיסור. אולם לאחר הביעור מודה ר' יהושע שלא יועיל לכבוש את הירק האסור עם ההיתר.

ג.] גזירת הכתוב – דעת רבינו תם (פסחים נב. ד"ה הכובש) על פי התורת כהנים, שיש מקור בפסוק האמור ביובל (ויקרא כה, יב) "מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ", ומכאן דורשים שכל עוד יש טעם בלוע, לא צריך לבער.

נידונים מעשיים

אוצר וחיי מדף

בגמרא בפסחים (שם) הובא הלכה כרבן גמליאל, וכן הורה הרמב"ם (שמיטה ויובל ז, ו) שצריך להוציא מן הכבישה כל ירק בהגיע זמן ביעורו. אולם הוסיף שם הרמב"ם את דברי חזקיה המובא בירושלמי (שביעית ט, ד): 'מכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא'. ובפירוש האוצר הנזכר נאמרו מספר פירושים (עי' בנו"כ שם).

אך זכור לנו מפתיחת הדברים, שכבישת הירקות מועילה כל עוד הכלי לא נפתח, אך לאחר שפותחים אותו הוא ממהר להתקלקל. על פי זה ביארו הרדב"ז ופאת השולחן את כוונת הרמב"ם, שצריך להוציא מהכבישה את הירק, רק אם הוא סגור וחתום, אך אם פתחו כדי לאכול מהם, אינו צריך להוציא אפילו עבר זמן הביעור, משום שעצם הפתיחה נחשבת כביעור, שהרי אי אפשר להחזיקם עוד זמן רב.

ולכאורה יש לדמותו בזמנינו לקופסאות שימורים שיש בהם כמה מיני כבשים, ובאופן שיש בהם קדושה, צריך לעקוב אחר זמן הביעור כדי להוציא כל מין בהגיע זמנו. אולם אם פותחים את הקופסא, מותר להשאירם לאחר זמן הביעור, משום שאינם מחזיקים זמן רב לאחר הפתיחה.

לצד זאת יש לעורר, שהרי בזמנינו ניתן להאריך את טריות המאכל באמצעים כימיים, כמו כן ניתן להניחם בהקפאה או לכל הפחות בקירור שיאריך את זמנם באופן ניכר, ובוודאי הוא שיעור גדול יותר ממה שהיה מצוי בזמן חז"ל, ולפיכך יש לדון שגם לאחר הפתיחה יהיה חיוב להוציאו.

תבשילים ותערובות

מאותה סברא התירו האחרונים שלא לבער תבשיל שהתערבבו בו כמה מינים, משום שהירק הקדוש מעורבב בתבשיל ואינו רישומו ניכר. ומלבד זאת התבשיל לא יכול לעמוד ימים רבים, לכך אין חיוב לבער את המין שבתוכו. (דרך אמונה שם וביאוה"ל שם כב).

וגם בזה יש לדון באפשרויות ההקפאה והקירור של ימינו, שיכולים לשמור דבר מאכל לחודשים רבים בלי קלקול, וגם אם נפסד מעט מטריותו, הרי הוא ראוי בוודאי למאכל אדם, וכל שכן למאכל בהמה, וקדושתו בו.

הגעלת כלי כבישה

יש לדון בכל הסירים הנמצאים במטבח, שמבשלים בהם ירקות ופירות קדושים בקדושת שביעית, ולאחר הביעור צריך לכאורה לבער גם את הבליעות שבתוך הכלים. ואולם מסוגייתנו מבואר שהטעם בלוע נחשב כמבואר, ועל פי זה הורה הסטייפלער (שביעית כג, ג) שאין צורך להגעיל את הכלים לאחר זמן הביעור. וכן הביאו הדרך אמונה (שמו"י ז ס"ק כח בצהה"ל).

אך ברש"ס מובא שיש להגעיל את הכלים, עיין שם.

 

סתירה מוורדים

מוטב לסיים בשאלה יסודית, שמקורה במסכת שביעית, בפרק שביעי, במשנה השביעית – ורד של שביעית. עיקר דין המשנה לאסור בליעה של שביעית, ולתת את כל דיני הקדושה בבליעה. ואילו כאן מצאנו לשיטת רבן גמליאל, שלאחר סילוק המין המבוער, מותר לאכול את שאר הכבשים למרות שטעמו בלוע ביתר הירקות. והכיצד כאן הורו להיתר, וכאן הורו לאסור.

ונאמרו בכך מספר תירוצים:

א.] זמן הבליעה – דעת ר' עקיבא אייגר (לעיל שם), שיש לחלק בזמן בליעת האיסור. שמשנתינו עוסקת בבליעה קודם הגעת זמן האיסור ולכן היא מתירה בהנאה גם לאחר הגעת זמן הביעור.

ב.] שתי סוגי טעם – החזון איש (יא, ג) ביאר הטעם, שמשנתינו עוסקת בשלושה כבשים שכולם גדלו בשביעית, ויש להתיר את הבליעה ביתר הירקות, משום שיש להם צד היתר, שאותו מין עדיין קיים בשדה, ולמרות שיש לו בליעה אחרת, אין עיכוב להסתמך על טעמו השני שהוא נותר בשדה, ומותר באכילה. (ויש בזה סברות רבות, או משום דאינו חשיב או"ה, או משום שירק לעולם עדיף מבליעה, וצע"ע)

ג.] חתיכה ובליעה – השער המלך מחלק בין ערבוב חתיכות, לבליעה, בעוד שהמשנה לעיל עוסקת בערבוב של חתיכה של איסור, ואילו כאן מדובר רק בבליעות.

ד.] קיום עשה – ראה בתורת זרעים שכתב ביעור מחודש לחייב בביעור גם במשנתינו, אך לחלק בחיוב קיום מצות עשה בטעם הבלוע. עיין שם וצריך עיון.