מצוות השמיטה כוללת בתוכה את החובה להפקיר את פירות הארץ. ולא רק הפירות, אלא גם הירקות וכל גידולי השדה הקדושים בקדושת שביעית. פעולת ההפקר מוכרת לנו מתחום משפטי הממון, ויש לדון בגדרי ההפקר בשביעית, אם הם אכן זהים להפקר הידוע, או שבשביעית זה ענין שונה. במאמר הנוכחי נדון בשאלות וספקות אשר יסייעו בידנו להבין את מבנה ההפקר בפירות שביעית.

סילוק ממוני או הרשאת אכילה
הפקרת פירות שביעית הינה מצוות עשה מן התורה. הדברים מפורשים בספר המצוות להרמב"ם (עשין קלד) שכתב: 'והמצוה הקל"ד היא שצונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה והפקיר צמחי אדמתינו כלם לכל אדם'. וכן גם הביא להלכה בהלכות שמיטה ויובל (ד, כד). דין הפקרת הפירות נלמד מן הפסוק (שמות כג, יא) "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ". ומכאן למדו במכילתא (שם) שיש מצוה להפקיר את פירות השביעית. בתוך כך יש לחקור, האם כוונת התורה שבעל השדה יפקיר את פירותיו, ויסתלק מהם מבחינה ממונית, או שמספיק שיניח לכל דורש לאכול, אך אין קפידא על הפקר ממש.

בספר המצוות הנזכר הובא לשון הרמב"ם האומר 'שצונו להפקיר'. וכן בהלכות כתב: 'אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום'. מפשטות הלשון יש להניח שהתורה חפצה בהפקר מוחלט. אולם בדקדוק לשון הרמב"ן (ויקרא כה, ג) שכתב: 'אלא נהוג בהם מנהג הפקר', משמע שאין זה הפקר גמור, אלא התנהגות כעין הפקר, שמרשה לכולם לאכול משדותיו. גם מפירושו של הרמב"ן לפרשת משפטים (שמות כג, יא) ניתן לדייק בכך שכתב, 'ונטשתה שלא תאסוף את תבואתה, אבל תעזבנה'. וכן פשט בפירוש הרב פרלה לספר המצוות לרס"ג, שההפקרה אינה אלא מצווה מדרבנן. נמצא שיש נפקא מיניה באדם שישמור שדהו בשביעית אם יעבור על עשה ולא תעשה, או רק על לא תעשה בלבד. נפקא מינה נוספת תיתכן באדם שיפקיר פירותיו קודם כניסת השמיטה. שלשיטה הסוברת שעיקר המצוה היא ההפקר, הרי שהפסיד את קיום העשה. אולם לשיטה הסוברת שמטרת ההפקר שיהיה מופקר ממנו, קיים את המצוה, מאחר וסוף סוף פירותיו מופקרים. ויש לעיין.

הפקר התורה או מעשה ידי אדם
נראה לומר שספק זה עומד במחלוקת המהרי"ט והבית יוסף (ראה אבקת רוכל כג). נידון זה נפרש כשמלה במנחת חינוך (פד) ונביא קטעים קצרים מלשונו: 'ואני מסופק אי המצוה אקרקפתא דגברא וכו' או דלמא הפקר זה אין צריך הבעלים להפקיר רק הוא אפקעתא דמלכא שהוא ממילא הפקר'. שאלה זו כוללת בתוכה שני חלקים שונים. הספק הראשון הוא, האם ההפקר תלוי בפעולת בעל השדה. והספק השני הנולד בעטיו, מה הדין באופן שלא הפקיר, האם הפירות נשארים ברשות בעליהם, או שחל עליהם הפקר התורה.

וכך כותב המנחת חינוך: 'שוב האיר השי"ת את עיני ומצאתי במהרי"ט ח"א סי' מ"ב האריך וחלק על רבינו ב"י לענין פירות עכו"ם בקרקע עכו"ם'. דעת הבית יוסף שההפקר נתון ביד בעל השדה, ואילו המהרי"ט חולק וסובר שהוא 'הפקר המלך' – שאינו תלוי בפעולת הבעלים. והנה המעיין בסוגיא במסכת נדרים (מב:) יבחין, שהגמרא נוקטת בפשיטות שהתורה היא זו שמפקירה. וצריך עיון. ואפשר לבאר שהשיטה הסוברת שיש מצוה להפקיר, מסכימה לכך שההפקר תלוי ביד בעל השדה. אולם לשיטה האומרת שהמצוה מלמדת רק את איסור שמירת השדה, בהכרח משום שאין ההפקר ביד הבעלים, אלא תוצאה של הפקעתא דמלכא.

חיוב נשים וקטנים במצוות הפקר
על פי זה ביאר המנחת חינוך, שגם נשים חייבות בהפקר פירות שביעית. כי הנה נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא. ומכיון שחובת ההפקרה תלויה בזמן כניסת השביעית, ולפיכך יקשה על דברי המחבר שכתב, שחובה זו נוהגת בזכרים ובנקבות.
ועל כן הוכיח הרב הנזכר, שההפקרה חלה מאליה, ועל כן אין המצוה כי אם להמנע משמירת הפירות ומכיון שקיום העשה הינו בשב ואל תעשה, גם נשים חייבות בו. ראה שם שהאריך בזה. בתוך כך יש לעיין אם קטנים מחוייבים בהפקר. כי באופן שקטן ירש מאבין שדה, ופגעה בה שנת השמיטה. לכאורה יהיה אסור לאכול מן הפירות, מאחר והקטן אינו מחוייב במצוה זו. וגם אם יהיה מחוייב, מכל מקום אינו יכול להפקיר כמבואר בבבא מציעא (כב.) וכן מבואר בשקלים (א, ה) בענין קטנים ששקלו. אמנם אם ההפקר חל מאליו, שוב אין לחשוש ולאכול גם משדה השייכת לקטן. אמנם יש להזהר שהקטן לא שומר את פירותיו, כי באופן זה הפירות נאסרים מדין שמור (חוט שני עמ' קצט).

הפקר בפני שלושה או אפילו במחשבה
אם אכן הפקר פירות שביעית הוא מן התורה, יש לעיין אם יש להקפיד לעשותו בפני שלושה אנשים. והנה בשו"ע (חו"מ רע"ג, ז) מבואר, שמדאורייתא מספיק בפני אדם אחד. אמנם לגבי איסור שביתה סתם השולחן ערוך (רמו, ג) שניתן להפקיר אפילו בינו לבין עצמו. וכן דעת הטור (ס"ח) בשם הרא"ש שאפשר אפילו בינו לבין עצמו. וביאר הסמ"ע (שם ס"ק יא) שתקנת חז"ל הייתה שיפקירו בפני שלושה אנשים. אולם כדי להנצל מאיסור תורה סמכו על ההפקר אפילו בינו לבין עצמו. ונמצא שלענין ביטול עשה, יכול להפקיר לבדו כדי לא לפגוע בביטול עשה מן התורה. וראה במשנה ברורה (רמו ס"ק טו) דלכתחילה יש להקפיד להפקיר לפחות לפני אדם אחד.

זמן ההפקר
מטרת ההפקר לאפשר לכל החפץ לאכול מפירות הארץ. ויש לדון אם יש להפקיר קודם שנכנסת השביעית או רק לאחר כניסתה. אמנם מגופי הלכות שביעית מצאנו שהפקרת הפירות תלויה בקדושתם (ראה דרך אמונה ד, ב). ומכיון שהקדושה נתפסת בפירות מכניסת השנה, אפשר שיש להפקיר משעה זו. על פי זה יובן מדוע אין מפקירים כבר בכניסת התוספת שביעית, מאחר וחובת ההפקרה לא נוהגת מעת איסור המלאכה, אלא משעה שנתפסת קדושה בפירות. אלא שיש לדון שכניסת השמיטה הינה יום טוב, והכיצד ניתן יהיה להפקיר ביום טוב. (מקור) אמנם כבר למדו התוספות במועד קטן (ד. ד"ה מה להלן) מהסוגיא ביומא (פא:) שיש להוסיף תוספת קטנה קודם השמיטה מדין תוספת שביעית. ויש לעיין אם אדם יוכל להפקיר קודם השביעית. בתוך כך יש לדון שהרבים גם הם לא יוכלו לאכול מן השדה בעת ההפקרה, מאחר ואינם יכולים לקטוף בחג את הפירות. אמנם מצאנו שחובת ההפקרה נוהגת גם בפירות תלושים שלא נכנסו לבית.

הפקר האדמה.
בגמרא בנדרים (מב:) מבואר, שאדם המדיר את חבירו בשביעית, יכול להכנס בתוך שדהו ולאכול. מכיון שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומכך שניתן להכנס לתוך השדה מוכח, שמלבד הפירות גם ההאדמה מופקרת. והוסיפו הראשונים, שהאדמה משועבדת לרבים כדי לקטוף את הפירות. וכן מסיימת הגמרא, שאסור להשתהות בחצר חבירו לאחר קטיפת הפירות. ולפיכך יוצא, שעל בעל הבית לציין במפורש שהוא מפקיר גם את האדמה. אולם בגדרי הפקר יש לעיין, שכן האדמה נותרת ברשותו של בעל הבית. ובוודאי מותר לו למכור את השדה בשנת השמיטה, וכן לשטוח פירות, ולעשות בקרקע את המלאכות המותרות באילנות (שביעית ב, ד) וכן מותר לערום אשפתות (שם ג, א) והכיצד ניתן ליישב את הסתירה בבעלותו. וראה באבני מילואים (ע"ב סק"ב) ובהערות ר' ברוך פרקנל, (אות ט) שבעלותו של המפקיר נותרת על כל שימושי השדה מלבד השימוש לקטוף את פירות האילן. וראה שם שהשווה את דיני הפקר בשביעית, לשכירות. על פי זה יראה לחדש, שכל המלאכות המותרות בשדה בשביעית, יותרו רק באופן שאינם מפריעים את הרבים לגשת אל הפירות.

בשם החזון איש הובא, שגם בימנו יש חובה לאפשר לרבים להכנס ולקטוף מהאילנות שבתוך החצר. והדבר מצוי בחצרות שהגישה אליהם מתוך הבית, ונמצא שיש חובה להשאיר מפתח או הוראות הגעה כדי לא לעבור באיסור שמירה (חוט שני עמ' קצז). ויש לעיין אם ההפקר האמור בקרקע המובילה אל הפירות נאמר גם בבית המוביל אל החצר. ורחוק הדבר מהבין, אם נאמר שחלות הפקר תחול כבדיני ממונות, מאחר ובאופן שפרץ בגדר פירצה חדשה, וכי נאמר שהפקר ביתו בטל. וכן באופן הפוך, שהייתה גישה מן החצר, וסגר אותה לגישה דרך הבית, וכי באמצע השמיטה יחול ההפקר על הבית. ואפשר שיש לחלק בין הפקר הפירות להפקר החצר. שהפקר הפרי הוא עיקר חובת האכילה הקיימת בפרי. אולם הפקר החצר הינו מכשיר לקיום מצוות הפירות. ובאופן זה אינו הפקר גמור.

הפקר גזעים וענפים.
מבואר עד כה, שיש להפקיר את הפירות, וכן את הקרקע. יש לעיין אם ההפקר חל גם על גזעים, ענפים, ושורשים. והנה מצד הסברא אין מקום לקדושה בגזעים, שכן אין בהם כל קדושה, ואין איסור להנות מהם בשביעית (סוכה מ.). ובהמשך המאמר נביא תחת הכותרת 'ראיות להפקעתא דמלכא' את המעשה המובא בכלאים (ז, ה) והר"ש על המשנה שלפניה (משנה ד') כתב, שאין הזמורות מופקרים בשנת השמיטה. ראוי לציין שהעובדה שהענפים אינם מופקרים משליכה גם על איסור הפירות. שכן יש פירות שהקטיף שלהם מצריך פגיעה בענפים ובזמורות, ולפיכך עולה שאלה אם מותר לרבים ליטול את הפרי המופקר למרות הנזק הנגרם לענפים. ואמנם יש לחלק בין ענפים הניזוקים דרך קטיפתם, שבאופן שכך דרכם אין בזה איסור, מחמת וגם אותם הפקירה התורה, והרי הם בטלים לגוף הפרי. לעומת זאת ענפים הנתלשים מחמת פשיעה או חוסר זהירות של הרבים, הרי זה אסור, ויש להזהר שלא להזיק את הענפים הללו. ויש לעיין על פי דברי החזון איש המפורסמים 'רוב מעשה ההדיוט אינו בדקדוק הזמירה' (שביעית יט, טו) מה יהא הדין באופן שהקטיף לא מזיק לענפים רק כשנעשה על ידי מומחה. האם מותר לרבים לקטוף.

ולאור הדברים סברו כמה מבעלי האתרוגים למצוא דרך למנוע את הרבים מלקיחת אתרוגים למצוה. הפתרון היה בדמות המבואר כאן, שהזמורות לא מופקרות, ולכן הודיעו לכולם שהאתרוגים מופקרים, אך העוקץ אינו מופקר. ומכיון שבכך נפסל לברכה, הרחיקו הרבים את רגליהם. אולם למעשה הורה הגר"נ קרליץ זצ"ל, (חוט שני קצח) שגם העוקץ מופקר מחמת ובלעדיו האתרוג חסר, הרי הוא בטל לאתרוג ומופקר כמותו.
הפקר לנכרים ולבהמות
במשנה בפאה (ו, א) מבואר, שדין הפקר נלמד משמיטה. על פי זה אומרים בית הלל, שכל הפקר צריך להיות לעשירים ולעניים. ומשמעות הדבר מבואר בשולחן ערוך (חו"מ רעג, ה) שהפקר שאינו לכל העולם אינו הפקר. לאור זאת יש לברר האם ההפקר מועיל גם לגויים. ובתוספתא (שביעית ה, כא) מובא: 'מאכילין את אכסניא פירות שביעית ואין מאכילין לא את הגוי ולא את השכיר פירות שביעית'. ומבואר שאסור להאכיל גוי בפירות שביעית. אמנם גם מצד ההפקר מדוייק שאינו מופקר לגויים, והמקור לכך בדברי התורת כהנים (ספרא בהר א) האומר, 'לכם ולא לאחרים' ומכאן מדוייק, שהפירות עומדים לאכילת ישראל בלבד. וביאר החזון איש (שביעית יד, ד), שאיסור הנכרים אינו נובע מחסרון בעלות, כי מצד זכות הממון גם הם יכולים לזכות בפירות ההפקר. מוטל עליהם שלא לאכול את פירות ההפקר מחמת והם מצוה השמורה לישראל.

גם לענין איסורי הבהמה נתבאר בתוספתא (שביעית ה, כ) 'פירות שביעית אין מאכילין אותן לבהמה ולחיה ולעופות אם הלכה בהמה מאיליה לתחת תאינה ואוכלת בתאנים לתחת חרוב ואוכלת בחרובין אין מחייבין אותו להחזירה משם שנ' בארצך תהיה כל תבואתה לאכל'. ומבואר שאין מניעה ממונית לאכילת הבהמה, אולם מותר לשמור אותה שלא תגיע לפירות. וכן הוכיח החזון איש (שם) משמירת העומר שהייתה נעשית על ידי אנשים שהיו נוטלים שכר מן הלשכה (בבא מציעא קיח.). וביארו התוספות (ר"ה ט. ד"ה וקציר) שהיו שומרים מבהמות, ומשמע שמותר לשמור מן הבהמה.

הפקר בפירות שגדלו מחוץ לשביעית.
נציין ביקצור נידון רחב, על פי המבואר בדיני מעשרות. כי הנה בראש השנה (יג:) נתבאר שכל מין מתחייב במעשרות משלב שונה. וביאר הראשונים (תוס' שם ר"ש שביעית ב, ז) שסיבת התחלקותם הינה משום שכל אחד מגיע לידי חשיבות בשעה אחרת. לשם כך יש לדון איזה שלב בפירות מחייב בהפקר. ואפשר היה לומר שבכניסת השמיטה מופקרים כל הפירות בכל שלב התפתחות בו הם נמצאים. אלא שפירות שנגמרו בשישית, מותרים באכילה ובסחורה בשביעית, מחמת והם שייכים לשישית. כמו כן הובא במשנה (שביעית ה,א) אודות תאנים שגדלים במשך שלוש שנים, אותם שהחלו בשביעית קדושים לאחר שלוש שנים. וראה במעדני ארץ (ה, ו) שכתב שההפקר חל על פירות החל משלב החנטה. וראה דרך אמונה (שמו"י ד, טז) שאין צורך להפקיר קודם שמגיע לבשלות. אך מציין שם שהעירוהו שאינו נכון ויש להפקיר משלב עונת המעשרות. ואפשר שלא נחלקו מאחר ולשיטת הרמב"ם עונת המעשרות היא חנטה. וראה בציון ההלכה (שם ד, ס"ק קצד) שהביא בשם רבינו נתן שיש חובת הפקרה על כל הפירות אפילו שלא חנטו. וראה שכותב שם שדבריו תמוהים מאוד.

ראיות להפקעתא דמלכא
במשנה בכלאים (ז, ה) מסופר על אדם שזרע כלאים בשביעית, אך רבי עקיבא התיר את איסור הכלאים מחמת ואין גידולי הקרקע שייכים לזורע, מחמת והם מופקרים בשביעית, ואם כן גם בעל הבית נחשב כאדם זר, וכבר נפסק שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והוכיח מכאן החזון איש (יט, כד) ששביעית הינה הפקר בעל כורחו של הזורע. עוד מצאנו נידון בירושלמי (פאה ה, א) לגבי עיבור בשנת השמיטה, שהיו בית דין מוסיפים חודש נוסף, ויש לדון אם דיני השמיטה חלים גם על החודש הנוסף. והביא הרדב"ז ראיה (מקור) שההפקר חל מאליו, כי אם הוא היה חל ברצון בעל הבית, הרי לא אין בדעתו להפקיר חודש נוסף. ומכך שהם מופקרים בעיבור השנה, בהכרח שהוא חל ממילא. וציין החזון איש (שם) שזו 'ראיה אלימה'