[featured_image]
Download
Download is available until [expire_date]
  • Version
  • Download 0
  • File Size 1.63 MB
  • File Count 1
  • Create Date יולי 8, 2022
  • Last Updated יולי 8, 2022

שמירה וביעור

ביעור פירות שביעית תלוי בצורת השמירה של הפירות, ונסביר:

משהגיעה השעה שפירות האילן כלו מן השדות, צריך לבער גם את הפירות התלושים הנמצאים בבית. הלכה זו נדרשת מהפסוק בפרשת בהר (ויקרא כה, ז) בו כתוב: "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". ומכאן אנו למדים, שהיתר אכילת פירות בבית מושפעת מזמינות האוכל של החיה והבהמה. ומשעה שהאילנות התרקנו מפרותיהם, אזי גם החיה אבדה את אותו מקור מזון, ולפיכך אנו צריכים לבער את אותו מין פרי, לפי זמן ביעורו. וראה עוד כאן.

דין זה הובא להלכה ברמב"ם (שמיטה ויובל ז, א), והוא מביא אותנו לעיין בכמה נידונים מרתקים הקשורים בהלכה זו שהיא מיוחדת ושונה במהותה, כפי שנראה בסמוך.

נותרו פירות בשדה שמורה

הענבים למשל, נגמרים בכרם החל מתקופת פסח תשפ"ג. יש סוברים בתחילת הפסח, ויש חולקים הסוברים שהוא בסופו (ראה פסחים נג.). כך או כך מוטל על כל בעלי הענבים, להפקירם בשעה שהפרי נגמר בשדה. אלא שיש לדון מה יהא באופן שבכל הכרמים המופקרים נגמרו הענבים, אך בחצרות הפרטיות נשארו ענבים לרוב.

ובמשנה (שביעית ט, ד) נחלקו בכך תנאים, כאשר רבי שמעון אוסר ורבי יוסי מתיר. ופסק הרמב"ם לאסור (שם הלכה ד). ואמנם ראוי להציב חלוקה בין חצרות פרטיות שמוקפות גדרות, לאופן בו כמה שכנים בחרו לנטוע ענבים בכניסה המשותפת.

גינות משותפות הפתוחות לרשות הרבים, דינם כמו שדה מופקרת, שהרי אין לה שמירה, וכל אדם יכול להכנס ולקחת ממנה, וכך גם החיה ובהמה. מה שנותר לברר, כיצד הדין בחצר פרטית.

שיטת הרמב"ם

המנהג בחצרות פרטיות, שגודרים אותן כדי שלא יכנסו בה זרים. שמירה זו מועילה גם מהחיות והבהמות, לפיכך נבין שאין לפירות הללו משמעות לדיני ביעור. משום שהפסוק תלה את דין הביעור במציאות האוכל לחיה והבהמה, ומכיון שאין ביכולתם לאכול מהם, הם מאבדים את חשיבותם להיות מזון עבורם.

טעם זה מובא ברמב"ם (שם), 'לפי שאינן מצויין לחיה'. ולפיכך חסרון אפשרות האכילה גורמת שהפירות לא יפטרו את האכילה.

דיוק המלאכת שלמה

אמנם יש שדייקו מירושלמי (ט, ג) טעם אחר בביאור המשנה. וכך הלשון: 'מה טעמא דר"ש את הוא שגרמת לה שלא תאכל'. וביאר המלאכת שלמה, 'ששמרתו ועברת אעשה דתשמטנה ונטשתה ושוב אין לסמוך על אותן פירות'. וכוונתו שבעל החצר עבר על איסור תורה בכך ששמר על שדהו, בעוד שהיה עליו חובה להפקירם, ולפיכך אין הפירות חשובים כדי לסמוך עליהם לענין ביעור.

ויש שדייקו כן מהרמב"ן ביבמות (קכב. סד"ה פירות). ובאמת בגוף הירושלמי אין הכרח כדברי המלאכת שלמה. ואמנם דבריו מתיישבים עם לשון המהר"א פולדא. אולם מרבית המפרשים ובראשם הרמב"ם, נטו לבאר הכוונה כפי שנתבאר כבר למעלה.

ונציין לכמה חילוקים אפשריים בין השיטות:

נפרצו הגדרות בשעת הביעור

אופן אחד, כאשר בעל החצר פתח את חצרו בזמן הביעור. לשיטת הרמב"ם הדבר עשוי להועיל, משום שכעת החיה יכולה לאכול באין מפריע, ואין סיבה שלא לסמוך עליהם לענין ביעור. אולם לשיטת המלאכת שלמה, הדבר לא יעזור משום שהפירות נשמרו באיסור.

אמנם ראה בחזון איש (טו, ג) שפריצת הגדרות לאחר הזמן לא מועילה, וכתב שם הטעם משום שכבר נתחייב בביעור, ותיקון המצב לא יציל את חובת הביעור מן הפירות. ומדוייק שאם פרצו קודם זמן הביעור, יהיה ניתן לסמוך על הפירות גם כשהיו שמורים.

מין המצוי בשמינית

רוב מוחלט של הפירות נגמרים רק בצאת השביעית – בשנה השמינית. אולם יש לדון במיני פירות שמתחדשים קודם שנגמרו הפירות הקודמים, ובשעה שנגמרים הישנים, כבר יש חדשים בשלים על העץ. ואם דעתנו על חיות הארץ, הרי שיש להם די והותר פירות לאכול. כך לכאורה לשיטת המרב"ם. אמנם גם לשיטת המלאכת שלמה יש לדון להיתר, משום שהם פירות היתר שלא נעשתה בהם מלאכה.

וכן הציע החזון איש (שם) שפירות חדשים לא פוטרים את הישנים, משום שבחדשים אין קדושה, ולכך אינם יכולים לפטור את הקדושים. אמנם התספק שם החזון איש בירקות שהגיעו לעונת המעשרות בשביעית ויצאו לשמינית. שמצד הדין אין בהם קדושה, שהרי הולכים בהם אחר לקיטה (ראש השנה יג:), אך לענין ביעור הם נחשבים פירות שביעית בכך שכבר הביאו שליש בשביעית. וראה שם שמציע סברא הפוכה, ובעיקר הנידון השאיר את השאלה ב'צריך עיון'.

אמנם זה ברור, שאם לא הביאו שליש בשביעית, אין לסמוך עליהם לביעור. משום שאינם נחשבים גידולי שביעית.

שמירה המצילה מביעור

נשוב לעיקרי השיטות בביאור שיטת רבי שמעון, אם מדובר בשמירה אסורה, או בשמירה מותרת. ובהבנת המלאכת שלמה עולה, ששמירה אסורה אינה מתירה את שאר הפירות. ועל פי החשבון נבוא לכמה חידושים הצריכים עיון.

רבי יוסי שנחלק על רבי שמעון, התיר אפילו פירות שמורים. ולהבנה זו עבריין ששמר פירות שביעית שלא כדין, מתיר את שאר הפירות, ורק כשיגמר משדהו יהיה מותר. ולשיטת רבי שמעון, רק אם עשה איסור בשמירתו, אך אם שמר באופן המותר, כגון שהתיר לבני אדם להכנס (חזון איש שם) גם רבי שמעון שהוא תנא קמא, מודה שאפשר לסמוך על הפירות הללו.

לפנינו אדם יחיד ששומר פירותיו ובכך מציל כל פירות הארץ. והוא דבר פלא שאדם אחד ועץ אחד יכולים לפטור את רבבות הפירות שבכל הארץ.

לסמוך על פירות של עולי מצרים

יש לדון באופן שנגמרו כל הפירות בשדות, ונותרו מעט פירות בחלקים שלא נכבשו על ידי עולי בבל. והמשנה בשביעית (ו, א) למדתנו, שחבלי הארץ הללו נידונים כמצב ביניים. ומכל מקום לענין ביעור, מותר לאכול מהפירות הללו לאחר זמן הביעור. ומן הסברא יש לומר שאין לסמוך עליהם לענין ביעור, משום שאינם נידונים כמין אחד של פירות, שהרי אין להם דין שווה בביעור, ובהכרח שונים הם.

מכל מקום כתב החזון איש (שם, וג, לא) שאפר לסמוך עליהם גם בפירות שבתוך כיבוש עולי בבל. והדבר מצוי בארץ הגליל, הכוללת את מירון צפת טבריה, וגם את בית שאן. שלא נכבשה על ידי עולי בבל (חולין ז.) וכן בארץ עבר הירדן לשיטת הרמב"ם, וכן לשיטת שאר ראשונים במדינת יהודה, יש את רצועת הכותים שחצצה את מרכז ארץ ישראל, וגם בה מצאנו אופן שיש ארץ אחת, שהחיות הולכות ממדינה למדינה בתוך אותה מדינה, ואפשר לסמוך על הפירות שאינן בתחום הכיבוש.

לסמוך על פירות של נכרים

עוד יש לדון בנכרי המגדל פירותיו כבכל השנים, וגם אם אין לנכרי להפקיע מקדושת ארץ ישראל, מכל מקום אין לו איסור לעשות מלאכה בארץ, ואם נותרו לו פירות אחר זמן הביעור, באנו למחלוקת הנזכרת לעיל. שלשיטת הרמב"ם כיון שהוא שומר את שדהו, אין החיות יכולות לאכול מהשדות, והפירות אינם פוטרים. אולם לשיטת המלאכת שלמה צריך לבוא לידי איסור שמירה, וכיון שאין לו איסור לשמור, מן הדין היה צריך לפטור את שאר הפירות.

וראה מעדני ארץ (י, יג) שאם הגוי לא שומר, הוא מציל את שאר הפירות מאיסור. וראה שם שדן גם לשיטתנו שצריך לנהוג קדושה בפירות שביעית עיין שם.

לסמוך על עציצים ומצעים מנותקים

יסוד השאלה האם פירות הפוטרים צריכים להיות קדושים בקדושת שביעית. והוכיח החזון איש מירקות שביעית היוצאים לשמינית שאין בהם קדושת שביעית, אך מצילים מביעור. ובהתאם לכך היה צריך להתיר לסמוך גם על גידולים שאינם מחוברים לארץ, ובאופן שהעדר היניקה גורם שלא יתפסו בקדושת שביעית, ולמרות זאת נחשבים כגידולי הארץ הזו, ומועילים לפטור את אותו המין הגדל באילנות.

אך אפשר שהוא נידון כמין אחר שאין העציץ מספק את ערכי הצמח כדוגמת האילן. וצריך עיון.

לסמוך על פירות כשאין חיות

לשיטת הרמב"ם כבר נתבאר, שהשמירה מונעת מהחיה לאכול מן הפירות, והעדר אכילת החיה נחשבת כמו ביעור. ולכך אין לסמוך על הפירות הללו. ומשמע שחובת הביעור נקבעת לפי המציאות הנראית לעין. ובעוד אנו רואים שהחיה אוכלת, הרי שיש לנו לסמוך ולפטור את שאר הפירות מביעור.

וכן מצאנו בירקות שיש מיני ירקות שפטורים מביעור, משום שתמיד יש מהם בארץ, ואין רגע שכולם נגמרים (שביעית ז, ב). וכן מצאנו בטפיחים (ראה מושג בשביעית) שהם כלי חרס המשמשים לאחסון קיני יונים. ויש בהם גרעיני חיטה הפוטרים את שאר החיטים ברחבי הארץ.

ודן המנחת שלמה (תניינא קכג, ט) באופן שפעולת מסובב גמרה שכל הירקות נשרפו עד שלא נותר אחד לפליטה. האם יתחייבו כל הירקות בביעור. או שמא נלך אחרי הזמן הממוצע בכל השנים שהירקות מתבערים בו.

וכן יש לדון באופן שיד מכוונת הכחידה באמצע השביעית את כל החיות מהארץ, וכי העדר החיות יחייב מייד בביעור, וגם כאן עולה אפשרות שהביעור אינו נמדד במציאות הנראית לרגע זה, אלא לאומדן הרגיל של כילוי הפירות על ידי החיות מן השדה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *