לימים בהם אנו עומדים יש כוחות אדירים. לכל פעולה שנעשה יש משמעות קריטית לעתיד. ובדיוק השבוע נקרא בפרשה את הפסוק: "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים" וגו'. בפסוק זה מדגישה התורה את המעלה שיש ביגיעת התורה. כאשר אדם יגע בתורה, הוא זוכה לחיים.

מקור הדברים מהירושלמי בשביעית (א, ה) שם מובא: 'כי היא חייכם אימתי היא חייכם בשעה שאתם יגיעים בו'. מעניין שמאמר זה חוזר על עצמו בירושלמי בשש מסכתות, ולא באף מדרש אחר. בכל אופן מצאנו, שעל ידי יגיעה בתורה אדם זוכה בחיים. וחשבתי לבאר את הקשר שיש בין פרשת האזינו לימים הללו. את הדברים לקחתי מהקדמתו של הגרח"מ שטיינברג שליט"א למשנת חיים – ערכין.

בתוכחה של פרשת עקב (דברים י, ו) כתוב, "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה" וגו'. הפרשה שם עוסקת, בתוכחה של משה לעם ישראל על חטא העגל. ושואל על כך רש"י שתי שאלות. שאלה ראשונה, מה זה קשור לתוכחה. ושאלה שניה, הרי מבואר שמוסרה הייתה לפני בארות יעקן. ותירץ רש"י שבסוף ארבעים שנה במדבר נפטר אהרן, ואיתו נסתלקו ענני הכבוד. ואז שמע מלך ערד שנפטר אהרן, וקם להלחם בעם ישראל. לאחר פטירת אהרן קרה דבר נורא. חלק מעם ישראל נתן ראש לשוב למצרים, וחזרו לאחור שמונה מסעות, עד מוסרה. ושם נלחמו איתם בני לוי, והרגו מהם כמה משפחות. ובזכות זה שבו עם ישראל חזרה לכיון ארץ ישראל.

תיארוך התקופה

אין לנו מידע ברור על התקופה בה התרחש הסיפור הזה. מה שכן ידוע, זה שאהרן הכהן נפטר בראש חודש אב (במדבר לג, לח). ומבואר שהאבל ארך שלושים יום (במדבר כ, כט), אבל זה היה על ידי כל בית ישראל. ואם נכון החשבון, הרי שעם ישראל החל לחזור בא' אלול. לא ברור מספיק כמה זמן ארכו חזרת המסעות, אך היה זה קרוב לראש השנה ויום הכיפורים.

נשוב לפרשת עקב. משה רבינו מוכיח את עם ישראל על מעשה העגל. ומסביר רש"י, שהתורה הביאה את חזרת המסעות של עם ישראל, 'ולהודיעך שהוקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו, כיום שעשו בו את העגל'. ואנו למדים שהחזרה לעבר מצרים הייתה עוון חמור כמו חטא העגל. היתכן? היכן מצאנו שמשה רבינו העתיר בתפילות על המסעות, כמו שהעתיר בחטא העגל. ולא זו בלבד, אלא שכאשר הגיע יום הדין ראש השנה, עם ישראל זכו לגילוי חיבה, כאשר הקב"ה הפך את קללתו של בלק לברכה. כי הנה מבואר בפנים יפות (במדבר כג, א) שמעשה בלק היה בראש השנה. ועם כזה חטא נורא על הכתפים, איך בני ישראל עוברים את יום הדין.

והתשובה לכך מבוארת בפרשת חוקת, שם מצאנו שעם ישראל נלחם בסיחון ובעוג (כא, לה). ובמדרש רבה (שם יט, לב) מובא, שמלחמת סיחון הייתה באלול, ולאחר מכן חגגו את מועדי תשרי, ולאחר מכן נלחמו בעוג. ואם כן יוצא, שמיד לאחר חזרת המסעות בחודש אלול עם ישראל יצא למלחמה על סיחון. ועל פי זה יובן, שמלחמה היא דבר המצריך מסירות נפש. וכאשר האדם משליך את עצמו מנגד כדי להלחם, הרי הוא מגלה ומעיד בכל כוחו על דבקותו בה'. ואפשר שבזכות המסירות נפש שהתבטאה במלחמה, זכו בני ישראל לזכות בדין.

יגיעת התורה, מסירות קיום רצון ה'

ונשוב לענין שפתחנו, שהתורה נותנת חיים ממש. ואדם עומד לפני יום הכיפורים ורוצה להציג לפני הקב"ה את השגתו בתורה, אלא שלפעמים העבר לא מרשים במיוחד. אבל מה אפשר לעשות, והאדם רוצה לזכות בחיים. וכדי לזכות בחיים צריך להתייגע, להתייגע בתורה. אז מה אפשר לעשות, לקחת גמרא ולהתחיל ללמוד לפני כל נדרי. אלא זה החידוש שניתן להוציא מכל הנאמר, שהיציאה למלחמה היא העיקר לזכות בדין. כאשר עם ישראל יצאו להלחם בסיחון, הם גילו את רצונם באופן מובהק למסור נפשם על רצון ה', זה הסיבה שהם זכו בדין. ואפילו על חטאים חמורים שהם כנגד העגל, זכו שהקב"ה לא אבה לקבל את קללת בלעם (דברים כג, ו), והפך את הקללה לברכה. כל זאת מדוע, ' כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹוקיך'.

כך גם מי שמקבל על עצמו להגביר יותר את השקיעות בתורה, לחזק בעוד כמה דקות את היגיעה וההתבוננות במה שלומדים. מי שעושה כך הרי הוא יוצא למלחמה, ובכך הוא מראה שהוא רוצה לקיים בכל מאודו את רצון ה'. כאשר עושה כך הוא זוכה לחיים. כי אימתי היא חייכם בשעה שאתם יגיעים בו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נרשמת בהצלחה

כעת תקבל את הגליון לתיבת המייל

מוזמן להתרשם מהגליון האחרון שלנו: