בגמרא בסנהדרין (לה.) מובא: "דאמר רבי אלעזר אמר רבי יצחק: כל תענית שמלינין בו את הצדקה – כאילו שופך דמים, שנאמר מלאתי משפט צדק וגו'."
ומבאר שם רש"י: " רגילין היו בלילי תענית לעשות צדקה, והיו עיני העניים נשואות לכך, ואם ילינו נמצאו עניים רעבים, שנשענו על כך.
ומפירושו של רש"י למדנו, שיש קפידא על הציבור בשעה שלא נותנים צדקה בעת הצורך. ובפרט בערבי תעניות שעיני העניים נשואות למתן הצדקה, ובמידה ומעלימים עין חשובים כ'שופכי דמים' ח"ו.
והנה פסק הרמ"א בשולחן ערוך (סימן תכט סעיף א) "ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח". ובא מרן המשנה ברורה ומקשר את דברי הגמרא לעיל, שהיות ועיני העניים נשואות גם למעות 'קמחא דפסחא' יש להחמיר ולחייב אף את הפטורים, כגון תלמידי חכמים שאינם מחוייבים בתשלומי מס העיר, מכל מקום עליהם לתרום למעות הקמחא דפסחא. כמו כן יש להעריך את ממונו של כל אחד ועליו לתת כפי ממונו, ואסור להשתמט! כל אלו דברי המשנה ברורה.
אז מדוע הקפידו להחמיר דווקא ב'קמחא דפסחא' ולא בשאר רגלים?
השער הציון (שם אות י') מטעים את הדברים ומבאר, שחג הפסח הינו חג החירות בו אנו ישובים מסובין דרך מלכות, ואין זה ראוי שהעניים ישארו רעבים בחוצות.
הסבר נוסף הובא בספר מטה יהודה, שבפסח יש דגש מיוחד סביב הקמח והחיטה, מפני שאנו אסורים באכילת חמץ, ולכך מלאכת השגת המזון עבור העניים הופכת קשה יותר, ולכך יש לבוא לעזרתם ביתר שאת.
הנה קרבה שנת השבע, והמשנה באבות אומרת על כך דבר מבהיל!
המשנה באבות (ה, ח) מונה מיני מכות רעב הבאות לעולם מחמת החטאים. ואומרת המשנה: "ועל פירות שביעית חרב בא לעולם" והפירוש על פי המפרשים הינו: שכאשר לא מפקירים את הפירות ושומרים עליהם שלא יקחו אותם הבריות, מגיעה מכת חרב לעולם ח"ו.
ורבים תמהו, מדוע כה רבה חטאתו של השומר פירות שביעית, עד שמחמתו נענשים כל בני דורו במכת חרב?
וגם כאן שב על עצמו היסוד האמור לעיל. כי העניים היו מצפים להגעת שנת השמיטה, בה יכלו להקל מעליהם את עול קיבוץ המזון, והיו יכולים ליטול מכל השדות והפרדסים. אך כאשר חוסמים מהם את הגישה לשדה, אינם מקבלים את אשר נשאו אליו את עניהם, וזהו גודל העוון!