יש לעיין בגדרי שמירה, כי הנה אסרה התורה לשמור פירות שביעית. דין זה נלמד מן הפסוק: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" וגו' (ויקרא כה, ו), ודרשו חז"ל (ספרא בהר א) 'מן השבות בארץ אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור'. ולמדנו מכאן איסור אכילה,
מלבד דין שמירה, יש איסור לעשות מלאכה בפירות שמורים. את הלכה זו דרשו חז"ל מן הפסוק: "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר" וגו' (שם ה). ובתורת כהנים (שם א) דרשו 'מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר' וכן מצאנו במשנה בשביעית (ח, ו) 'תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה' וכתב הר"ש (שם וכן לעיל ו, ב) שפירות שמורים אסורים בקצירה כדרך, ויש אוסרים אפילו שלא כדרך (ראה ר"ה ט: ובתוד"ה וקציר) ואילו פירות מופקרים מותרים אפילו כדרכם.
ונתבאר עד כה, שאסור מן התורה לשמור על הפירות. ואם עבר ושמר, הפירות אסורים בעבודה. ויש לדון בגדרי השמירה, אם היא קובעת איסור בשמירה קלה, או שניתן לסלק את איסור זה על ידי הפקר.
ובגמרא בבא מציעא (קיח.) מובא, שבזמן בית המקדש היו מעמידים שומרים מיוחדים בשדה תבואה, כדי שישמרו על החיטים והשעורים לעומר ולשתי הלחם. ואפילו בשביעית עצמה. והקשו תוספות (ר"ה שם ובסוכה לט:) כיצד הכשירו חז"ל להביא לבית המקדש גידולי שביעית שנשמרו. ומתרצים שם, שהתבואה לא נשמרה מאכילת אדם, אלא רק מבהמה חיה ועוף. ויש מהראשונים (ראה ב"מ שם) שהוסיפו, שלא היו מונעים בכח, אלא רק מזכירים לנכנסים שזה לצורך הקרבנות.
וקשה מדוע לא תרצו התוספות, שמדובר בשמירה קצרה וכאשר הגיע זמנה להקרב היו מפקירים אותה, ושוב אין בה איסור שמור. ובהכרח מדוייק, שגם לאחר ההפקר הפירות אסורים באיסור שמור.
אמנם זו שיטת התוספות אך מצאנו בזה מחלוקת ראשונים בביאור המשנה בשביעית (ח, ו). לדעת התוספות (ר"ה, סוכה שם ובב"מ נח.) כוונת המשנה לאסור פירות שמורים אכילה. ואילו לשיטת הר"ש האמורה, המשנה עוסקת באיסור עבודה. ולשיטתו מותר לאכול פירות שמורים, וחידוש המשנה לאסור עבודות מסויימות בפירות שנשמרו. ונמצא שתוספות לשיטתו תרצו (שם) ששמירת החיטים לקרבן שתי הלחם נעשה באופן מיוחד, הרי זה כשיטת התוספות האוסר פירות שמורים. אולם לשיטת הר"ש השאלה ככל לא מתחילה, ולשיטתו האיסור רק בשלב השמירה והקצירה, אולם אין איסור באכילה.
ונשוב לשאלתנו, האם שמירה אוסרת ברגע אחד, או רק לשעתה. ולפי האמור נמצא שהוא תלוי במלוקת הראשונים. כי לדעת התוספות שמירה אוסרת את הפרי באכילה, ולפיכך יש לדון אם בהפקר השדה יפקע איסור האכילה. והבאנו להוכיח שהפקר לא יועיל. אולם לשיטת הר"ש, שאיסור השמירה אינו מחיל איסור אכילה, אלא רק איסור מלאכה, שוב יש לדון שאיסור השמירה חל כל שעה שבעל הבית שומר את שדהו, ובאופן שיפקיר מכאן ולהבא, אין עליו עוד איסור. ואכן בחזו"א (ג, כב ד"ה ואפשר) כתב, שלשיטת הר"ש ניתן להפקיע את איסור המלאכה על ידי הפקר.
אולם החזון איש עצמו (יב, ח) הציע ביאור מחודש, שאפילו לשיטת הר"ש, הפקרת השדה לא תועיל להיתר הפירות, וגם לאחר מכן אסור לעשות בפירות אלו מלאכה כדרך. ורק על ידי שינוי מותר לקצור ולבצור את הפירות. אולם כתב שם שהוא תימה לבאר כך את דרשת התורת כהנים, וכן תמוה במכוון המשנה.
ולמסקנת הדברים נזכיר, שזמן השמירה עומד בפשטות במחלוקת ראשונים, כאשר לשיטת התוספות האיסור הוא בשמירה קלה, ולשיטת הר"ש, האיסור זמני ותלוי בשמירת בעל הבית, ובשעה שמפקיר אין עוד משמעות לאיסור הפירות.