• Version
• Download 10
• File Size 419.15 KB
• File Count 1
• Create Date דצמבר 25, 2022
• Last Updated דצמבר 25, 2022

89

תקופת חנוכה

ביכורים, שביעית ומעשר.

פתיחה

משעה שזכינו להגיע לחג החנוכה, הותרו מספר איסורים הקשורים בשנת השמיטה. הקשר בין שמיטה לחנוכה מופיע ברמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (ד, ו) וכך הלשון: 'ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית מר"ה ועד חנוכה ומחנוכה ואילך הן מותרין'. ותוכן ההלכה, שלאחר חנוכה אין חוששים לספיחי שביעית, והדברים נתבארו בהרחבה בגליון מספר 83.

למעבר לגליון לחץ פה

ואמנם יש לברר מה כוונת 'עד חנוכה' – תחילת חנוכה, או סופו. ואכן מדיוק לשון הרמב"ם משמע בפשיטות שהכוונה לתחילת חנוכה, אך להלן נביא בזה צדדים לכאן ולכאן. ובכדי להטיב לעמוד על פתרון השאלה, נסקור את סיבת קיום חג זה.

ארבעה טעמים בחנוכה

הרמב"ם בהלכותיו מביא את שני טעמים הידועים, ולהלן חלק מלשונו: "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות וכו' וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים".

המאורע הראשון הוא נס הנצחון במלחמה. והשני הינו נס פך השמן, שדלק שמונה ימים. ובגמרא ביומא (טז.) מובא שבאותו יום חנכו את המזבח. וראה מהרש"א במסכת שבת (כא: ד"ה מאי). ובמדרש מופיע שביום זה גם משה רבינו חנך את המשכן, וזה הטעם שקוראים את פרשת הנשיאים בחנוכה (טור או"ח תרפד).

זמן החנוכה

ולאור הדברים משמע שחנוכה הוא יום כ"ה בכסליו, שהרי ביום זה חנך משה את המשכן, וכן החשמונאים חנכו את המזבח. וביום זה גם נצחו את היוונים, כמבואר במרמב"ם בהלכות חנוכה (שם). לפי זה יובן מדוע חשש ספיחין נוהג עד תחילת החנוכה משום שעיקר הנס היה ביום הראשון.

ואולם ניתן לדחות שעיקר החג לזכר נס שהיה בפך השמן, ויש לחקור אם הנס היה ביום הראשון בכך שמצאו את הפך עצמו, או שהנס נמשך כל החנוכה ולכן החג נידון כתקופה של שמונה ימים.

וידועה קושיית הבית יוסף (או"ח תרע, א) מדוע קבעו שמונה ימים בעוד הנס היה רק שבע ימים. ותירץ שם שלושה תירוצים. ולשני התירוצים הראשונים, היה נס מיד ביום הראשון, אולם לתירוץ השלישי, היה הנס רק לאחר יציאת היום הראשון. ומכל מקום מבואר שכל שמונת הימים הם כנגד נס השמן, וכולם יחידה אחת.

הגעת זמן במועדים ונדרים

נשוב לדברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (שם) שחשש ספיחין נוהג מראש השנה ועד חנוכה. והנה לשון בני אדם עד הפסח, עד שבועות, כוונתם – עד שיגיע תאריך פלוני. וכן מבואר במשנה בנדרים (ס.) ובגמרא (שם סא:) מובא הטעם, שאדם לא מכניס עצמו לספק. והמשנה (שם) נותנת לזה כלל, 'כל שזמנו קבוע ואמר עד שיגיע - אסור עד שיגיע'. ויש להביא מזה מעט ראיה, שמראש השנה עד חנוכה, הכוונה – עד שיגיע חנוכה, ומתחילת החג אין חוששים לספיחין. אלא שיש לדבר סתירה מביכורים.

סוף זמן קריאה על ביכורים

לחנוכה משמעות הלכתית להבאת ביכורים. דין זה מובא במשנה בביכורים (א, ו) ולמדנו משם שתי הלכות. ההלכה הראשונה היא קריאה - שהמאחר להביא ביכוריו מסוכות עד חנוכה, אינו קורא. (ביכורים ד, יג)

ובטעם שאין קוראים לאחר סוכות, הביא הר"ש (ביכורים א, ו) את דברי הספרי שמקיש את המקראות "ואמרת ושמחת", שכל זמן שאדם שמח, יכול לקרוא על הביכורים. ולשון הרמב"ם בהלכה כך הוא:

"המביא בכורים מאחר חג הסכות ועד חנוכה" וכו'. ויש דגש בלשונו, שסוכות הכוונה לסוף החג, שהרי כתב "מאחר חג הסוכות". וכן בסוף ההלכה כתב במפורש: "ואין קריאה אלא בשעת שמחה מחג השבועות עד סוף החג". וזו דעת הרמב"ם.

אמנם דעת הר"ש (ביכורים שם) שסוכות היינו תחילת החג, ואדם שמביא ביכורים בסוכות אינו קורא. אמנם לשיטת הרמב"ם צריך לקרות. ושורש מחלוקתם הייתה בהבנת הדרשה של "ואמרת ושמחת" אם מדובר בשמחה של החג, או בשמחה של האסיף.

לשיטת הרמב"ם זו שמחת החג, ואינה מסתיימת עד סוף חג הסוכות. לשיטת הר"ש זו שמחת האסיפה, ואין אדם אוסף פירותיו במועד. ולפיכך מסתיימת השמחה בתחילת החג, ואינו יכול לקרוא לאחר מכן.

הבאת ביכורים לאחר חנוכה

הלכה נוספת הקשורה בחנוכה, היא הבאת הביכורים. – שאין מביאים לירושלים פירות שבכרו אחר חנוכה, אלא ימתינו ויעלו לבית המקדש רק בחג השבועות (שם ב, ו).

הלכה זו נלמדה גם היא ממדרש (ספרי כי תבא רצז) שם כתוב 'אשר תביא מארצך, כל זמן שהם מצויים על פני ארצך'. וחכמים אמדו שבתקופת חנוכה אין הפירות מצויים באדמה. אמנם אין ברור אם זהו בתחילת החנוכה או בסופו (עי' רש"י פסחים לו: ד"ה מהחג).

וראה בדרך אמונה (ביאור ההלכה ביכורים שם) שדייק מירושלמי במעשר שני (ה, ג) שהפירות כלים מהשדה בתחילת החנוכה. והוכיח כן מסתימת הלשון של הירושלמי, עיין שם.

ביעור גרוגרות בחנוכה

גם לענין ביעור פירות שביעית מצאנו שלכל פרי יש תאריך משלו, והביא הרמב"ם את עיקרי הדין בהלכות שמיטה ויובל (ז, יא) וכך חלק מלשונו: "ואוכלין בזיתים עד העצרת, ובענבים עד הפסח של מוצאי שביעית, ובגרוגרות עד החנוכה". ומשמעות הלשון שזמן ביעור הענבים הוא ביום הראשון של פסח, ולא בסופו. ולפיכך ביעור הגרוגרות אינו בסוף החנוכה, אלא בתחילתו.

וכן הוכיח החזון איש (שביעית טו, ז) שיש לבער ענבים ביום הראשון של פסח. וגם ביעור תלוי בכילוי הפירות בשדה, וכיון שבחנוכה לא ניתן למצוא עוד מהפירות הללו, חייבים בביעור.

מזג אויר בחנוכה

כל הארצות מוקפות בים, והים אינו מקום יישוב. ומבואר במדרש רבה (ויקרא בחוקותי לה, ח) שהמציאות הייתה שאדם לא יכול לחצות את הים, ואם היה רוצה להגיע לנקודה אחרת, היה חייב לעשות זאת דרך יבשה. אך לאחר שנאמר בפסוק בישעיהו (מג, טז), "כֹּה אָמַר ה' הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה", מאותה שעה אדם יכול לחצות את הים.

וכן הובא בירושלמי (שבת ו, ב) והובא שם שיטת חכמים, שמפרשים את הפסוק לעונות השנה. וכוונתם לומר שאין לחצות את הים בתקופה סוערת, משום שיש בזה סכנה. וכך לשון הירושלמי: 'הנותן בים דרך מן העצרת ועד החג. ובמים עזים נתיבה מן החג ועד חנוכה'. ונחלקו מפרשי הירושלמי בפירוש ההבדל בין ים למים עזים. יש שפרשו שזה כנגד ימים ונהרות. ויש שפרשו שני המושגים בים, אלא שזה דרך קלה וזו דרך קשה. ראה קרבן העדה, ופני משה על הירושלמי (שם)

ומכל מקום מבואר שבזמן חנוכה המזג אויר מתגבר מאוד, שחציית הים הופכת למסוכנת. ולכך יובן שגם הפירות נגמרים ונפסדים כמבואר לעיל. וכן ירידת הגשמים מזרזרת את הפסד הפירות משנה שעברה, כפי שכתב הראב"ד (שמיטה ויובל שם).

היתר ספיחין בחנוכה

כאמור, גם חשש ספיחין בטל לאחר החנוכה. ובטעם הדבר נאמרו שתי שיטות עיקריות:

א.] החדש מצוי – החל מחנוכה מגיעים לשוק הרבה ירקות שאין בהם חשש ספיחין, והספיחין בטלים ברוב. כן כתב הגר"א (ירושלמי שביעית שם).

ב.] הסחת דעת – החל מחנוכה אנשים מסיחים דעת משביעית, משום שרוב הירקות כלים מהשדה. כן מבואר בחזון איש (שם). וכן

ויש הבדל משמעותי בין השיטות, שלשיטת הגר"א יש היתר לספיחין גם בידוע שהם ירקות שגדלו באיסור, משום שהם בטלים ברוב. אולם לשיטת החזון איש, האיסור לא מותר, אלא משום שבתקופה זו קשה להבחין אם ירקות אלו נלקטו בשביעית. אך משמע שבאופן שידוע שנלקט בשביעית, אסור משום ספיחין. אולם יש לדחות, שגם לשיטת החזון איש חז"ל הפקיעו את גזירת ספיחין במקום שהרבים מסיחים דעת, ואפילו כשיודע שגדל באיסור, אין בו גזירת ספיחין. וצריך עיון.

 

ציטוט:

"אין אצלינו ירושלמי דמנחות" (מהר"י קורקוס ביכורים ב, ו)