• Version
• Download 0
• File Size 12.00 KB
• File Count 1
• Create Date דצמבר 16, 2022
• Last Updated דצמבר 16, 2022

88

מראית העין

כתוב בשולחן ערוך (תרעא, ח) "חצר שיש לו שני פתחים משני רוחות, צריך להדליק בשתיהן מפני החשד, ואם שני הפתחים ברוח אחד (והם בבית אחד) די לו באחד מהם"

לפנינו דין המבדיל בין שני פתחים בצד אחד, לאופן שהם בצדדים שונים. המחבר נותן טעם באומרו שהוא "מפני החשד" שהעוברים ושבים יכירו שלא הדליקו בפתח זה, ויבואו לחשוד את בעל הבית. אך כאשר הפתחים באותו צד, הם יסיקו ששניהם שייכים לאדם אחד, ונסתלק החשש מהחשד.

אלא שהדברים צריכים הסבר וראשית יש לברר עד היכן מגיעה הבנתם של הרואים. האם אנשי רשות הרבים שאת חשדם אנו מבקשים להסיר, יודעים ומכירים את זהותו של בעל הבית. או שמא יש חשד גם בעצם העובדה שיש לפניהם פתח שאין בו נרות דלוקים.

דבר זה מפורש בסוגרים שם כתוב "והם בבית אחד". זאת אומרת שהיתר נרות בצד אחד מועילות רק כאשר קיימת ידיעה ששני הפתחים שייכים לאדם אחד. אולם כאשר הם מובילים לבתים נפרדים, חייבים בהדלקה נפרדת, למרות שהם בבעלות אדם אחד. ואמנם יש בזה מחלוקת ראשונים, והמגן אברהם (שם ס"ק יג) הביא את שיטת רש"י שאין צריך להדליק, והביאו המשנה ברורה (ס"ק נג).

עוברים ושבים

ומכל מקום מבואר שחז"ל חששו לעוברים ושבים, אלא שלא נתבאר במפורש אם אלה תושבי העיר, או אורחים מזדמנים. ואכן ברמ"א (או"ח רמג, ב) נתבאר לענין השכרת מרחץ,  שעיקר הגזירה הייתה משום חשד, אך באופן שאינו ניכר לרבים – מותר. ומוכח שאיסור מראית העין הוא רק באופן שניכר, אך אם אינו ניכר אין לחשוש.

אולם לאחר מכן הכריע הרמ"א (רמד, א) הכריע לענין עבודה של נכרי עבור הישראל בשבת, שדבר שאסור משום מראית העין, אסור אפילו כשמתגורר בין גויים, משום שחוששים לאורחים שיקלעו למקום, ויחשדו בו שמעסיק את הגוי בשבת. ולפיכך הכריע הט"ז (רמג ס"ק ג) שיש להזהר ממראית העין גם כשכל שכניו גויים.

ידיעת השכנים

כבר עסקנו מספר פעמים בהבדל בין שדה הבעל לבית השלחין. החילוק מבואר בתחילת מסכת מועד קטן (ב.) שבית השלחין צורכת השקיה כל תקופת השנה, ושדה הבעל מסתפקת במי גשמים.

מלבד ההשקיה בית השלחין צורך התעסקות ומלאכה, וכן צריך להתמיד ולזבל אותו כל תקופת השנה. והנה לענין שדה הבעל כתוב במשנה בשביעית (ג, א) שאסור להוציא את הזבלים בשמיטה, משום שזה מועיל לאדמה. ולמרות שכוונתו לפנות את חצרו, מכל מקום חששו למראית העין שיחשדו אותו שעושה מלאכה בשביעית. אולם ומותר לעשות זאת רק לאחר שחולפת תקופת הזיבול בכל שנה. כך בשדה הבעל.

לבית השלחין אסור להוציא זבלים כלל, משום שיש בזה תועלת כל השנה. ושואל הירושלמי (שם א) כיצד התירו להוציא זבלים לשדה הבעל, הרי בשעה שהולך עם הזבלים ברחוב יבואו לחשוד אותו שהולך להניחו בבית השלחין.

והירושלמי כותב: 'רבי יוסי הדא אמרה לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית עין'. ומוכח מכאן שמראית העין נאמרה בשכנים המתגוררים בעיר ומכירים זה את זה, אך אורחים העלולים לתמוה, אינם בכלל גזירת מראית העין.

טעם החילוק

מבואר שבשביעית לא חששו לעוברים ושבים, וצריך עיון הטעם, ואפשר לומר בזה כמה טעמים:

א.] שביעית הקילו - המגן אברהם (רמ"ד ס"ק ו) דחה את ראיה זו, שבשביעית הקילו מחשש עוברים ושבים, אך בשאר מקומות יש להחמיר. והוכיח זאת מנר חנוכה (תרעא שם). ואפשר שהטעם שהקילו הוא משום שהוא מדרבנן (ערכין לב.).

ב.] הפסד ממוני – בבית יוסף (שם ח) מובא שתי תרוצים לחלק בין שבת ל תפילה (או"ח צ, ח) ומבואר שאין חוששים למראית העין כשאין הפסד ממוני. ואפשר שבהוצאת זבלים אין הפסד גדול, ממוני בהפסד הזבלים

ג.] פעולת האיסור – בכל מראית העין מצאנו שהפעולה בעצמה נראית כדבר איסור, ואין העוברים ושבים יודעים שנעשה בהיתר. וכן בהשכרת המרחץ בשבת, וכן בהמנעות מהדלקת נרות חנוכה. אך בשביעית לאחר זמן הזיבול אין כל איסור להוציא זבלים, ואין מניעה ללכת איתם ברחוב, וכל החשש ממחשבת העוברים, ובזה לא גזרו.

ולסיכום נמצא שישנן שלוש דרגות במראית העין. בשבת ובחנוכה - חששו לכל מראית העין. בשביעית - חששו רק למראית העין של בני העיר. ובתפילה - לא חששו למראית העין כלל.

חלטוריא

בתקופות לא רחוקות היה ניתן למצוא שמן שיש בו קדושת שביעית. כיום רוב השמנים באים מחו"ל, וכן מופקים מחומרים חדשניים שיש לדון בקדושתם בשנת השמיטה. בירושלמי (שביעית ז, א) מובא שהייתה הוראה מיוחדת לאופים המכינים מאכלים מטוגנים בשמן, שלא ידרשו שכר עבור השמן הספוג במאכל, משום שאסור לסחור בפירות קדושים, ולכן ראוי שיחשבו את שכרם עבור הקמח בלבד, שלרוב אינו קדוש בקדושת שביעית.

מקור המילה

לשון הירושלמי כך הוא: "ר' לא מפקיד לאילין חלטוריא לא תיהוון מחשבין אגריכון על משחא אלא על חיטיא". רבי לא, הוא שם אדם! והוא היה פוקד על ה"חלטוריא" שלא יחשבון את שכר השמן, אלא שכר החיטים". מדוע נקרא שמם חלטוריא. הפני משה מפרש זאת מלשון "חליטה", וכן לשונו: "המוכרין מיני חליטות והן ממיני קמח מטוגנין בשמן". ומשמע שמכאן בא שמם.

אפשרות נוספת לביאור שם זה מופיע בירושלמי במסכת יומא (א, א) בהלכה קצרה: "חולדת המולים חייבת במזוזה". לכאורה הלכה שאינה קשורה. הירושלמי עוסק בחדר מסויים הנקרא בשם זה, ודן האם יש בו חיוב מזוזה, אולם לא ברור מהו "חולדת המולים"

הקרבן העדה (יומא שם) פירש שהוא נקיק שנחפר על ידי חולדות. הפני משה (שם) מפרש שהוא חדר של מוהלים, ששם מצניעים את כלי המילה.

אך הערוך השולחן בהלכות מזוזה (רפו, סעי' מו) כותב שאין הבנה לפירושים הללו, ולפיכך מציע לגרוס "חולטת המולים" על פי הירושלמי בשביעית שחלטוריא הינם אופים, וזה כוונת הגמרא, שחדר  של אופים המיועד לאחסון הגחלים, חייב במזוזה.

הנצה

הנצה הינה שלב בהתפתחות הזיתים, ומשעה הנצה הגיעו לעונת המעשרות, ומשעה זו חלה בהם קדושת שביעית (רמב"ם פיה"מ ה, א). יש סוברים שהנצה הינה שלב בו הפרי מתכסה בקליפה (רש"י פסחים נג. ד"ה משיניצו). ויש סוברים שהוא פרח הגדל על הפרי (ראה ר"ש שביעית ז, ג) יש סוברים שאותו פרח גדל על פטמת הפרי (ריבמ"ץ שם ז, ג). ויש סוברים שהפטמה עצמה היא קרויה פרח (רמב"ם פיה"מ שם, ועי' ר"ש).

הנצת הזיתים אורכת זמן יותר משאר הפירות (הון עשיר שביעית ד, י)

תואר הנצה

במשנה בשביעית (ד, י) מובא בענין השלב שבו הפרי נהיה חשוב לגבי איסור הפסד. וכך לשון המשנה: "בית הלל אומרים החרובין משישלשלו והגפנים משיגרעו והזיתים משינצו ושאר כל אילן משיוציא". ומבואר שכל פרי זוכה לתיאור נפרד, שכולם מכוונים לשלב שהפרי ראוי לאכילה.

וצריך הסבר מדוע לא נקראו כולם בשם "הנצה", ויש להניח שאכן זהו שלב נפרד בכל פרי ופרי, ולמרות שעבר הענב תהליך הנצה, אינו מגיע לתואר פרי עד שיגיע לשלב הנקרא "גירוע".

אולם בפרשתנו מוכח שיש הנצה גם בענבים, שהרי שר המשקים תיאר בחלומו: "וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים". הרי שהנצה היא שלב ההבשלה. ורש"י (ד"ה והיא) שולח לפסוק בישיעהו (יח, ה) שם מבואר שגירוע והנצה הוא שם תואר לאותו שלב, וכן לשון רש"י (שם ד"ה כתם) ' ויתקרב להתבשל תבואה במלילותיה ולהיות פגי נצה של גפנה בוסר וגומל נגמל להיות גסים כפול הלבן, הוא בוסר הוא גירוע'.