• Version
• Download 11
• File Size 395.95 KB
• File Count 1
• Create Date ינואר 3, 2023
• Last Updated ינואר 3, 2023

90

מתירי הספיחין

כלל הספיחין

"זכור לכלל זה תמיד", כך הורה הרמב"ם בפירושו למשנה (שביעית ו, א). הכלל הוא שיש איסור אכילה לכל הספיחין שדרך בני אדם לזרוע מהם. אך גידולים שאין רגילות "לזרוע" מהם – מותרים. כלל זה מקפל בתוכו הלכות רבות, ולהלן מספר דוגמאות שלאור הדברים אין בהם איסור ספיחין:

א.] פירות האילן – (רמב"ם שמיטה ויובל ד, ג)
ב.] ירקות ועשבים שאין רגילות לזורעם – (שם)
ג.] שדה שאינה עומדת לזריעה (שם ד)
ד.] גידולי האזורים שלא נכבשו על בימי עזרא (שביעית ו, א ראב"ד שם טו)
ה.] יבול נכרים – (ראב"ד שם)
ו.] ירקות אסורים שנוסף עליהם רוב גידול בהיתר – (רמב"ם שם ז)
ז.] יבול איסור לאחר חנוכה – (רמב"ם שם ו)

טעם ההלכה

במקרים המופיעים למעלה אין איסור ספיחין, והטעם שאין סרך איסור באופנים הללו מבואר ברמב"ם (שם הלכה ב) שמדברי סופרים כל הספיחים אסורין באכילה וגזרו עליהם מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר וכשיצמחו יאכל מהם ויאמר שגדלו מאליהם. ואכן דבר מצוי הוא בירקות שהרוח נושאת עמה זרעים, ומתחיל לצמוח לבדו (ראה נדרים נג.) ולפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.

מן התורה כל הספיחים מותרים באכילה, וכל תקנת חכמים נועדה להרחיק עבריינים ועוברי עבירה, שלא יפיקו תועלת מעשיית מלאכה בשביעית. וממילא למדנו היתר לכל האופנים שאין סבירות שישרתו את עוברי העיברה.

חשש עבירה

לפיכך הותרו כל האופנים בהם מוכח שאין בהם חשש עבירה. ויש לכך מספר דוגמאות:

א.] סוג הגידולים – טבעם של מרבית הירקות להגיע לבשלות בתקופה הפחותה משנה, לפיכך יש חשש שאנשים יזרעו אותם בשביעית. אך פירות האילן כתב בפאת השולחן (כב, טו) אין מצוי שגדלים תוך שנה, ולכך לא גזרו עליהם את גזירת הספיחין.

היתר נוסף נאמר במיני ירקות שאין רווח בגידולם, וכגון שמצוי מהם בגידולי בר, ואין נהוג לשלם עליהם כסף. גם באופנים אלו לא אסרו חכמים, מכיון שאין סבירות שעוברי עבירה יעבדו את האדמה בשביל להשיג גידולים שמצויים בכל מקרה

היתר נוסף מצאנו בענין ירקות שאין להם דמיון לפרי, וכן הובא בתחילת פרק תשיעי במסכת שביעית, ונזכרו שם כמה דוגמאות, כגון גובה האילן, או צורת הריבוי של הצמחים החדשים. ראה שם.

ב.] סוג האדמה – משקל נוסף נתנו חכמים לאדמה המצמיחה את היבול. משום שאין הקרקעות שוות, שיש קרקע הראויה לזריעת ירקות, ויש קרקע המיועדת לנטיעת אילנות, או לשטיחת פירות, או להקמת דיר (שביעית ב, א ג, ב). לפיכך ירקות העולים בשדה שאינה מיועדת לירקות, וכגון שהם מסבים נזק לקרקע, או לבעל הבית. ובהם לא גזרו חכמים, ואין בהם איסור ספיחין.

ולענין איסור ספיחין במצעים מנותקים ראה לקמן בס"ד.

גבולות הארץ

היתר נוסף נאמר באדמות השוכנות מעבר לגבולות הארץ שנתקדשו בימי עזרא, שאין בהם גזירת ספיחין משום שאין איסור עבודה במקומות אלו. (ראה שביעית ו, א ובראב"ד על הרמב"ם שביעית ד, טו).

אמנם הלכה זו לא מעשית, משום שבזמנינו נשתכחו המקומות שלא נכבשו על ידי עזרא, ומכיון שאין ידוע, יש להחמיר בהם מספק. והטעם שאין מקילים בספק דרבנן, ראה בט"ז (יו"ד צח, ו) ובש"ך שם (קי, סה).

ביטול ברוב

שני היתרים נוספים נלמדו מדיני איסור והיתר, שבשעה שהאיסור מתערבב עם ההיתר, פוקע ממנו איסור אכילה. ומצאנו לכך שני אופנים שונים:

א.] רוב גידול – באופן שאדם לקח ירקות שגדלו בשביעית, ולמרות שאסור להנות מהם, הוא שב וזרע אותם באדמה. כמו כן מצוי שיש ירקות שנשארים באדמה זמן רב (ראה שביעית ה, ב, וכילאים א, ט), והיה ירק שהתחיל לגדול בשביעית, ויש בו איסור ספיחין, אך המשיך לגדול בשמינית, ונתבאר בגמרא בנדרים (נז.) שיש אפשרות להתיר ירקות על ידי גידולי היתר, ויש סברא מיוחדת בשביעית משום שאיסורה על ידי קרקע, ולפיכך האיסור מותר על ידי קרקע.

ב.] רוב יבול – הדבר נפוץ בעת רכישת ירקות לאחר השביעית, שכאשר יש חשש בנאמנות המוכר, יש לאסור את כל הירקות מכיון שמרבית הירקות נזרעו בשביעית, ויש בהם איסור ספיחין, ויש לנו לנטות לצד הרוב, שגם מקור הירקות שלפנינו מגידולי ספיחין. ובגליון הקודם הובאו באריכות דברי הרמב"ם (שמיטה ויובל ד, ו) שירקות שאין ידוע מקורם, מותרים החל מחנוכה. משום שמאז התמעטו גידולי השביעית, ומרבית הירקות מגידולי היתר.

ביטול הטעם והתקנה

על כל ההיתרים שהובאו למעלה יש לשאול, כיצד הדין כאשר המציאות אינה כפי שהייתה בימי חז"ל. הדבר מצוי בסוגי ירקות שאין רווח בגידולם. והדבר תלוי במדד העושר שהיה אז ובזמנינו. וכן במרכיבי התזונה המקובלים, ומצוי שיהיה ירקות שהיו אסורים באכילה בזמן חז"ל, ובזמנינו מותר לאכלם בשביעית.

ויש לברר אם באופן כזה בטלה תקנת חז"ל לאסור ספיחין, או שגם באופן שבטל הטעם, התקנה בעינה עומדת. וכתב החזון איש (שביעית ט, יז) שדנים כל דבר לפי שעתו, ואם אכן ירד ערכו של ירק מסויים, לא יהיה בו איסור ספיחין.

שינוי במבנה הגידול

נידון נוסף מצוי מאוד בימנו, דהיינו המעמד ההלכתי של ה"בננות". ובאמת לא נעשה בהם שינוי, אך אין לנו מסורת אם יש בהם איסור ספיחין. ויסוד השאלה האם נידונים כפרי או כירק. ולמרות שיש אריכות בראשונים אודות ברכת הבננה, שיש סוברים שהוא פרי, ויש חולקים הסוברים שהוא ירק. אך לא נתבאר אם מחלוקת זו משליכה לדיני ספיחין.

והחזון איש הכריע שאין בהם איסור ספיחין, ולמרות שיש להם מבנה של ירק, לענין תקנת ספיחין יש לדון אותם כפירות. והדברים הובאו בדרך אמונה (שם ס"ק פה). ואכן לבננה מבנה מיוחד, המבדיל אותו משאר ירקות בשלושה חילוקים:

א.] תקופת הגידול - המצמיח פירות לאחר שנה, ואף יותר.
ב.] גובה האילן – עץ הבננות מתנשא לגובה רב
ג.] מבנה הגזע - הבננות לא מחליפות גזרעים, אלא מוציאות בכל שנה גידולים על גבי אותו ענף.

אמנם באמצעות זריקות, או שינוי אקלים ניתן להשיג גידולי בננה תוך תקופה הפחותה משנה, וכן הביא האור לציון (שו"ת ה, ד) שבננות הנלקטות בשביעית יש בהם איסור ספיחין.

 

דרדר

דרדר הינו תאור לריבוי של קוצים (שביעית ז, א וברמב"ם). ויש אומרים שהם סוג מסויים של קוץ (ריבמ"ץ כלאים ה, ח). וניתן לזהותם לפי גודלם, שהדרדר קטן מהקוץ (ע"פ אבן עזרא בראשית ג, יח) וכן אינו מגדל סעיפים, אלא כל אחד גדל בנפרד (שם ובתולדות יצחק בראשית שם). ויש אומרים שקצה הדרדר מתעקל, ותופס כל הנוגע בו (ע"פ רש"ר הירש שם)

הדרדר נקרא בלשון המשנה 'קינרס' (כלאים שם) ובלשון ארץ ישראל נקרא ''קנרים' (ב"ר בראשית כ, י) בלשון ארמי נקרא 'אטד' (בראשית נ, י) ובלשון יווני 'אקנידיס' (ריבמ"ץ שם). דרדר נקרא כך משום שהוא גדל מדורים מדורים (שם).

הדרדרים ראויים למאכל בהמה (שביעית ז, א) ונהגו להאכילם לגמלים (תפארת ישראל שם) ולפיכך יש בהם קדושה, וכן יש להם דין ביעור (שם).