בתקופות שקדמו לרווחה השוררת בינינו כיום, היו רבים מעמי ארצות מתייגעים בשאלה, מדוע לחמו קדמונינו באומץ ובעוז, לעמוד בפרצת הפקעת קדושת הארץ בכדי להסתלק מחובת שמירת בשנת השמיטה. וכי מה נפל חלקו של היתר המכירה, לעומת היתר מכירת החמץ הפוטר את האדם מחובת בדיקה, או היתר עסקא המסיר את איסור הריבית ממקחו של ישראל. והרי הצד השוה שבין כולם, שנוסדו בכדי להפקיע או להערים על הצווי אשר מוזכר בתורה, לאור דברים אלו פרסו בפני גדולינו לדורותיהם את שאלה זו, אשר השיבו עליה כפי שנראה בסמוך. אולם בטרם בואנו אל הקודש, נשים לנגד ענינו את ראשיתה של פרשה זו.
אסכולת ההפקעה עברה גלגולים והתהפכויות רבות. החל מימי ראשיתה של ההתיישבות היהודית, בימים ההם כאשר שלומם של המתיישבים היה רעוע, ובעלי האדמות הצדיקו את דברי תוארו של דוד המלך בתהילים (קג, כ) – 'גיבורי כח', אותם שעמדו בגבורה בפני נסיונות אדירים, והשביתו את האדמה בלב שלם ומוחלט. המחיר היה קשה מנשוא, יען והמתנגדים עמדו על צווארם מבית ומחוץ. ערלים הזוממים לכלותם לטשו עיניים אל פיסת אדמתם, ורחוקים מדרך ה' פעלו בכל דרך למנוע מהם להלך בדרך התורה.
בד בבד פגש הנסיון גם עובדי האדמה אנשי עמל, אשר היו טבועים עד צווארם בעול הפרנסה, נוספו עליהם חובות העבר שכבר רבצו על כתפיהם זה תקופה. ומפאת שאין אנו דנים את האדם עד שנגיע אל מקומו (אבות ב, ד) חזקה עליהם שלא ראו מוצא אחר, ומחמת זו הסיבה פנו אל גדולי עולם, בארץ ובגולה, שיביטו אל מצבם, ויבחנו את הסוגיא שנית.
ותעל זעקתם אל גדולי הדור אשר הטו אוזן אל צערם של יושבי הארץ, אך נחלקו במסקנתם להכריע, אם אכן כלו כל קיצים מלבד הפקעת הקדושה. ללמדנו עד היכן מגיעה קדושת הארץ, ולא בנקל באים להתיר במיני הפקעות והערמות. ברם, שיטת המתירים צידדה להתיר את עבודת הארץ על ידי הפקעה לשעתה ולא לעתיד לבוא, אשר כונתה בפי כל 'היתר מכירה'.
במכתבי הגאונים הודגש כי קולא זו אשר ציינו תקויים באותה השמיטה, אך לבל יהינו לעשותה גם בשמיטות שיבואו לאחר מכן. היתר זה החל את דרכו במכירת האדמה לנכרי, וכל זאת כדי להתיר את המלאכה בשדה. ובזה נתעוררו גדולי עולם והחלו להעלות צדדים לכאן ולכאן. יען ומכירת האדמה תלויה בנידונים רבים, החל מאיסור 'לא תחנם' (דברים ז, ב), עובר לסוגיות השמיטה בזמן הזה אם אסורה מדברי תורה, או שמא רק מדרבנן (גיטין לו.) וכן סוגיית הפקעת קדושת הארץ על ידי נכרים (גיטין מז:) ומשם עברו הקולמוסים להצביע על איסור עבודת יהודי בקרקע נכרי.
ובחלוף השנים נוסף נדבך על ההיתר הקיים, ורבנים הדרים בגבולתיה של ארץ הקודש הציעו למכור לנכרי את תחום האילן ויניקתו, ובזה פתרו בעיות אשר עלו, אך תחתיהם צצו אחרות אשר העמידו הרעידו את הקרקע תחת רגלי ההיתר.
מן העבר השני עמדו גאוני הדורות וגילו דעתם בריש גלי, שירא ה' ירחיק רגליו מן ההתרים, ואדרבה, ככל שהקושי רב יותר, כך שכר המצווה יעמוד לגיבורים, ואף יגן על היישוב היהודי השרוי בסכנה תמידית. מן הגדולים שפעלו לשמירת השמיטה כהלכתה אנו מוצאים את הנצי"ב מוולאזין, ואת מרן ה'בית הלוי', כמו כן ידועה ומפורסמת פעולתו של מרן ה'אחיעזר', לימים זכו שומרי התורה להופעתו של מרנא ה'חזון איש' אשר שם לנגד עיניו לחזק ולעודד בכל אפשרות לדאוג לקיום המצוה ללא הפקעות.
בנקודה זו נשוב אל השאלה עבורה באנו בדברים, מהו חסרון היתר המכירה, על פני כל ההיתרים המוזכרים בש"ס ובפוסקים, לעומת היתר המכירה שנטעו בתוכינו גדולי הדורות, שלא ללכת אחריהם, וחלילה לרכוש מן התוצרת הבאה מחמתם. ומפני מה אין הדבר כך ברכישת חמץ שנמכר לגוי, או רכישת בית אשר נרכש בממון המותנה בהיתר עסקא.
בספרו דרך אמונה (פ"ד ס"ק ריג), כותב מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שאין לדמות מכירת חמץ להיתר מכירה מכמה סיבות. ההבדל הראשון, שבהיתר מכירה עוברים על 'לא תחנם'. ודבר זה מוביל שכל המכירה בטלה, משום שדרך לעשות היתר מכירה על ידי שליח. וכן היה נוהג הרשויות למכור על ידי הרבנות את הקרקעות לנכרים, ומכיון שזו עבירה, אין השליחות תקיפה, ומשום כך נותרה הקרקע ברשותו, והרי הוא עובד באדמתו בשביעית.
הנקודה השניה זו רצינות המכירה. כי בשונה ממכירת חמץ, בהיתר מכירה הגוי רוכש את האדמה. וחוקי הגויים דורשים רישום של הקרקעות בטאב"ו. ומכיון שאין רושמים את הנכרי בעלים בספרי הטאבו, אין זה חשוב מכירה גם בדיניהם, ואם יבוא לתבוע את זכותו על הקרקע, ידחו אותו בנקל על כך שהקרקע לא רשומה.
חילוק נוסף מביא הגרח"ק לחלק, שאפשר ובאמת גם מכירת חמץ איננה מכירה גמורה. אך מכל מקום כיון שמדאורייתא מספיק שיבטל את החמץ (פסחים ו:), ואינו עובר עוד על 'בל יראה', וכל תקנת המכירה באה לפתור את החשש שמא ימצא חמץ באמצע החג, ויבוא לאוכלו. ולכך אפשר להבין שמכירה תועיל להפקיע מן החשש. אולם כאן בא להפקיע את עצם קדושת הקרקע, ולפטור את עצמו מאיסורי תורה, ומשום כך אין לדמות.
(במאמר המוסגר: בנוגע לאיסור אכילת פירות שנמכרו בהיתר מכירה, כתב בשם החזון איש (י' ס"ק י') שבדיעבד אין לאסור פירות היתר מכירה אפילו לשיטות האוסרות דבר הנעבד בשביעית. בתוך כך ציין הגר"ח בדרך אמונה (שם) לכתבי מרן הסטייפלער (קה"י החדשים סי' כה) שהעיד שהחזו"א חזר בו ואסר את הפירות אפילו בדיעבד.)
אמנם יש עוד להרחיב את הדיבור על מהות החילוקים. מאחר ולשיטות רבות שביעית בזמן הזה היא רק מדרבנן,