ארבע מיני 'תוספת שביעית'
המושג 'תוספת שביעית' כולל בתוכו כמה מיני הוספות שנהגו להוסיף מן החול על הקודש, אולם מקור לימודם וכן סיבת הנהגתם שונה זה מזה. ובכדי להיטיב ולהבין את החילוקים נסקור את מיני תוספות השביעית שהוזכרו בחז"ל.
כבר מפסח של שנה שישית, מתחילה התוספת שביעית הראשונה, הקרויה בפי חז"ל – ב' פרקים (מו"ק ג:). ומשעה זו אסור לחרוש שדות תבואה (שביעית ב, א). כעבור 50 יום, בהגיע חג השבועות אסור לחרוש גם שדות אילן (שם א, א). בסביבות ט"ו באב מתחיל איסור קליטה, ומיום זה אסור לנטוע אילנות חדשים (רמב"ם שמו"י ג, יא). החל מא' אלול של שנה שישית מתחילה תוספת שביעית מדברי תורה, יש הסוברים שהיא נלמדת מדרשה, ויש סוברים שהיא הלכה למשה מסיני (מו"ק ד.). התוספת שאחריה, היא התוספת האחרונה אמנם אין לה זמן קבוע, והיא נוהגת מספר רגעים לפני התקדש ראש השנה של שנה שביעית (יומא פא:).
חשוב לציין, שהתוספת האחרונה נלמדת מיום הכיפורים (ויקרא כג, לב), שם כתוב: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם" והנה לשון הפסוק מדוקדק, שבתחילה כתוב שיש להתענות 'בתשעה' שמשמעו מבעוד יום, ולאחר מכן כתוב 'בערב', ללמדנו שיש להתחיל את התענית קודם הערב ולהמשיכה עד הערב שלאחריה. ומשם לומדת הגמרא גם לשבתות וימים טובים. וכאשר מעיינים בלשון התוס' (מועד קטן ד. ד"ה: מה להלן) ניתן להבחין, שמגמרא זו לומדים שלשביעית יש דין זהה לשבת ויום כיפור. וגם בערב שביעית יש להוסיף כמו שמוסיפים ב'תוספת שבת'.
קושיית החמדת שלמה
דין זה הוביל את החמדת שלמה (או"ח לה ד"ה: אך) להקשות את שאלתו המפורסמת. כי הנה השנה השביעית מתחילה בא' בתשרי שהוא יום טוב ראשון של ראש השנה. והרי הוא אסור בפני עצמו בעשיית מלאכה, מחמת שיש בו קדושת יום. ומבואר שיש לנהוג תוספת שביעית זמן מועט קודם החג. משום כך אסור לבצע מלאכות בארץ באותה שעה. ובאמת קשה מדוע הייתה צריכה התורה להשמיענו שאסור לעשות מלאכה מדין תוספת שביעית. הרי בלאו הכי כבר היה אסור לעשות כל מלאכה מדין תוספת יום טוב?
באמת החתם סופר (ר"ה ט. ד"ה: ורבי) שהעלה בכתביו קושיא זו. ביאר שאכן תוספת שביעית נוהגת בצמוד לקדושת יום טוב, ואין הבדל בין השניים. ואת דברי התוספות האמורים העמיד בצריך עיון. אמנם החמדת שלמה והבאים אחריו הציעו כמה תירוצים ליישוב השאלה, ונביא אותם על הסדר בס"ד:
שיטת הרמב"ם בקוצר לאוכל נפש
בתירוצו הראשון מביא החמדת שלמה, שהדברים מתיישבים לשיטתו של הרמב"ם (הל' יום טוב א, ח). הסובר שגם מלאכת קצירה הותרה באופן שהיא לצורך אוכל נפש. ובכל אופן יהיה אסור לקצור בשעה זו, משום תוספת שביעית, שאסור לעשות בה מלאכות קרקע. אמנם רבים חלוקים על הרמב"ם וסוברים שקצירה אסורה גם לצורך אוכל נפש. (ראה השגת הראב"ד שם)
מלאכה שאינה צריכה לגופה בשביעית.
תירוץ נוסף מובא שם, המחלק בין שבת לשביעית. כי הנה ידועים דברי התוספות במועד קטן (יג. ד"ה: נטייבה) שהוא יסודי להבנת המשניות במסכת שביעית. שם מחדשים התוספות, שדווקא בשבת התירו. וכל זה באופן שאינו מתכוין. לעומת זאת בשביעית אסרו גם אם אינו מתכוין לאותה מלאכה.
ועל פי זה מיושב היטב. שכן בעת כניסת ראש השנה, מותר לעשות מלאכות באופן שאינו מתכוין מצד קדושת החג, אך אסור לעשות מלאכה מצד איסור שביעית.
אמירה לנכרי בשביעית.
ובמקדש דוד (נט, ז) ועוד אחרונים כתבו תירוץ נוסף על פי המחלוקת בדבר אמירה לנכרי בעבודת קרקע. כי הנה בשבת (קנ.) למדנו שאמירה לנכרי אסורה רק מדרבנן. אך בשביעית יש טעם לאסור מחמת שהתורה אמרה 'ושבתה הארץ', ומשמע שעל האדם למנוע כל מלאכה משדהו, ושמא בשביעית אמירה לנכרי אסורה מן התורה. ובאמת במנחת חינוך (קיב, רחצ) נקט שאמירה לנכרי אסורה. ולדבריו יש ליישב שבזמן התוספת אסור לומר לנכרי לעבוד בשבת ויום טוב רק מדרבנן, אולם מחמת קדושת שביעית אמירה זו תהא אסורה גם מן התורה. אמנם ראה בחזו"א (שביעית סי' כב סק"ה) שמשמע שאין זה אסור מן התורה.
חילוק במיני התוספת
עוד הביאו בשם מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל (בהערות לגליונות הגר"א גניחובסקי זצ"ל) שחילק בין גדרי התוספת. כי בשבת ויום טוב מצאנו שיש להוסיף מן החול על הקודש משום שיש מצוה להוסיף על הקודש, אך אין בזה איסור מלאכה ממשי, ואם עשה מלאכה אינו לוקה, אלא רק ביטל מצוה של תוספת שבת. אולם בשביעית יש מקראות מפורשים מהם למדנו שזמן התוספת אסור מצד עצמו כשביעית עצמה, ולשיטה אחת אף לוקים על כך (ראה מו"ק ג: ובתוד"ה: יכול).
ויש לכך כמה השלכות מעשיות. כי באופן שקיבל על עצמו תוספת יום טוב, עדיין לא חלה עליו קדושת שביעית, ואם לא הייתה מחדשת התורה שבאותה שעה נוהגת גם תוספת שביעית, הרי שבאופן שהיה תולש פירות שביעית, בשוגג, או לצורך אוכל נפש, הרי שהיה מותר באכילה. כמו כן באופן ששמר על פירותיו או עבד בהם, לא יהיה בהם דין ספיחים, וזה שחידשה תורה שמשעה זו חלה עליו קדושת השביעית מדין 'תוספת', ולכך אסור בכל האמור.
פעולה ותוצאה בשביעית.
מרן הגר"א גניחובסקי זצ"ל הציע לתרץ באופן נוסף. אך הקדים לכך חקירה האם בשביעית הולכים אחר הפעולה, או שמא אחר התוצאה. כי הנה הבאנו את דברי המנחת חינוך. החינוך מחדש שמן הפסוק 'ושבתה הארץ' אנו למדים, שהאיסור שתבוצע מלאכה בקרקע. ואם כן יש לומר שאף מלאכה הנעשית קודם שביעית אך התועלת מורגשת בתוך שביעית – אסורה. משום שאיסור עבודה בשביעית אוסר על האדם לעבוד אפילו קודם השביעית. ולמרות שבשבת הדין אינו כן, כמבואר בחידושו המפורסם של הנימוקי יוסף (ב"ק י. מדה"ר ד"ה: אשו). אך הרב גניחובסקי מחלק. שבשבת ניחא משום שהאיסור על האדם. ומשום כך אין חיוב התוצאה מתייחס אחריו, כי אם הפעולה הממשית, ואותה פעולה עשה בהיתר. בשביעית לעומת זאת האיסור הוא על התועלת הנגזרת מן הפעולה. ולכך יש סברא לומר שחייב עליה גם קודם שביעית.
לאור הדברים מתרץ הרב גניחובסקי, שאדם העושה מלאכה בהיתר, אך התועלת תורגש בתוספת שביעית, הרי שמצד קדושת השבת – מותר. אמנם מצד קדושת השביעית – אסור, וכמבואר.
בר"ה אין תוספת יום טוב.
אמנם בשו"ת מהרי"ל (סימן לג, ד"ה: ועוד טעם) הביא בשם קדמון אחד שבראש השנה אין דין תוספת משום שהוא יום דדינא. אמנם ראה שם שתמה על דבריו. וראה עוד שו"ת שואל ומשיב (רביעאה ח"ג, קכה)
(במאמר המוסגר, הגר"ח קנייבסקי שליט"א נשאל, האם מלוה ולוה שקיבלו על עצמם תוספת יום טוב בערב שביעית, האם החוב משמט, מאחר וכבר חלה עליהם קדושת שביעית, או"ד שקדושת שביעית נוהגת רק בשביעית עצמה, ובכל זמן התוספת נתחדש רק איסור מלאכה, אך לא חיוב השבתה. והגר"ח השאיר את השאלה בספק!)