הנה בפרשתנו כתוב:
"וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ" (מו, לב)
ויש בזה דגש מיוחד שהיו רועי צאן, ולא עסקו במלאכה אחרת.
הנה בתורה מבואר שיוסף רצה שיהיו רועי צאן כי המצרים תיעבו את רועי הצאן. וביאר המדרש (פסיקתא) שלא רצו להתערב יחד עם הגויים, וכן לא רצה שיפלו בגייס. לכן דבקו באומנות זו. אמנם מצינו כמה טעמים נוספים במעלת אומנות זו.
כי הנה במשלי (כז, כג) כתוב:
"יָדֹעַ תֵּדַע פְּנֵי צֹאנֶךָ שִׁית לִבְּךָ לַעֲדָרִים"
ומפרש רבינו בחיי שאומנות זו הייתה אומנות האבות הקדושים, מחמת שהיא נקיה וקלה, ואין בה עוון. וטעם נוסף משום שידעו אבותינו שיגלו בניהם למצרים, ושם היו מחשיבים את הבהמות לאלילים, לכן רצו האבות שבניהם יהיו מורגלים באומנות זו, ולא יבואו לנסיון זה.
וזה גם הענין שמצאנו בהבל – " וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן" (בראשית ד, ב) וכן משה רבינו – "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ" (שמות ג, א) וכך גם בדוד ושמואל.
ומסיים רבינו בחיי בטעם העיקרי, משום שרועי הצאן היו נדרשים להתבודד במדברות, שהרבה עברות נמשכות ממקום היישוב, וזו הייתה מעלתם של הנביאים שהיו יוצאים ממקום ישוב כדי להתרחק מהעברות.
מותר להשתמש בבהמה בשביעית
גם בענין מצוות השמיטה אנו מוצאים משהו מענין במיוחד. כי הנה התורה מצוה אותנו לשבות ממלאכה בשנה השביעית. אמנם בשונה משביתת השבת, בשנה השביעית אנו נדרשים לשבות רק מעבודות ה"אדמה", והנה בשבת מצינו דגש שעל האדם להשבית גם את הבהמות, אך בשביעית נצטוונו להשבית רק את עבודת האדמה.
ודבר זה מודגש בפרק ג' שבמסכת שביעית, שם מופיע במשנה דין 'מדייר'. – מדייר הינו אדם שמזבל את שדהו על ידי הכנסת בהמות לתוך השדה, ובבוא העת תהיה כל שדהו מזובלת. והנה בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) מבואר שזו תולדה של מלאכת חורש, ואסור לעשות כן. אמנם בשביעית (משנה ד') מבואר שמותר להכניס את הבהמות, ורק במקום שיש חשש של מראית העין אסור, אך בעצם הכנסת שימוש בבהמה על מנת לזבל בשביעית – אין איסור.
ויש כאן שתי נקודות, כי הנה אנו רואים הבדל מהותי בין שבת לשביעית, בעוד שפעולה זו היא תולדה דאורייתא בנוגע לשבת, ואילו בשביעית היא מותרת. נקודה נוספת אפשר להבחין שהגם שמלאכה האדמה אסורה, אין איסור לעבוד עם בהמות בשדה. וזו השאלה המתבקשת, מדוע לא נאסרה גם מלאכת הבהמות בשביעית?
ובאמת הדברים שלמעלה מובלים אל הייסוד הנפלא הרמוז כבר בפרשת בראשית, שם מצינו שהבל היה רועה צאן, ואילו קין היה עובד אדמה. וזו מעלתו של הבל שהיה עניו ורצוי לפני ה', כי מלאכה זו מביאה את האדם לידי ענוה, אמנם מלאכת האדמה הינה היפך מידת הענוה.
והנה כבר בתורה כתוב שכל מצות השבתת האדמה נועדה להכניס אמונה באדם שהכל מאת ה', והיא בחינת הענוה, ולכך יובן שדווקא עבודת האדמה שהיא עלולה להכניס גאוה בלב האדם, דווקא בה ציווה ה' לשבות מעבודתה כדי לדבוק בענוה, אמנם עבודת הבהמות שאומנות זו באה ממקום הענוה כאמור לעיל, לא הצריכה התורה שנשבות ממלאכה זו.