גבולות הארץ יוצרים נידונים מרתקים, שיש להם השפעה גם בימינו. הדברים מבוססים על האמור בפרשת מסעי (במדבר לד) שגבול הדרום מתחיל מהקצה של ים המלח. אמנם כדרך כל העולם, טבעם של מים להתייבש. ויש חשש סביר שמפלס של ים המלח ירד מעת כניסת עולי מצרים לארץ. ובאותה העת קבעה התורה את הגבול מהקצה. ברם, כעבור מאות ואלפי שנים נסוגו המים ונצטמקו מידותיו של הים. השאלה היא, האם הגבול משתנה לפי מצב הים, או שמא התורה נתנה את הקצה כסימן, וגם לאחר שהוא נסוג הוא נשאר במקומו כפי שהיה ללא שינוי.
ולכאורה אפשר להביא ראיה מנהר הירדן. כי הנה בנביא (יהושע יח, כ) מבואר, שהוא תוחם את הגבול המזרחי, כמו שכתוב: "וְהַיַּרְדֵּן יִגְבֹּל אֹתוֹ לִפְאַת קֵדְמָה" וגו'. ובירושלמי חלה (ד, ד) מבואר, שאם תוואי הירדן משתנה, הרי הוא משפיע על הגבול. וכלשון הירושלמי: 'ירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן'. מימרא זו מוכרת לנו מהגמרא הבבלית (בבא מציעא כב.) לענין ייאוש באבידה. אולם בירושלמי מבואר שהוא עוסק בשינוי של גבולות הארץ. ויש מן הראשונים שתרצו, שאין בכוחו לבטל קדושת הארץ, אלא רק להעביר נחלה משבט לשבט. וכן כתב בתשב"ץ (ג, קצח). אך יש שחלקו וסברו שעיקול הירדן יכול לבטל גם מקדושת ארץ ישראל (עי' שיטמ"ק ב"מ שם).
אך אפשר לדחות ולחלק בין ירדן לים המלח. משום שתפקידו של הירדן בגבולות הארץ הוא, לסמן את כל התוואי המזרחי כולו. ומשום כך קבעה התורה את הגבול בעצם זרימתו של הנהר. אולם ים המלח לא משמש כקו, אלא רק כציון לפינה הדרום מזרחית, שממנה נוטה הגבול לצד מערב, ומשום שאינו קובע תחום, אלא משמש כציון למקומו, אינו יכול להשתנות גם באופן שנעשה בו שינוי. ויש לחזק את ראיה זו, על פי השאלה הידועה, כיצד נתנה התורה סימן לגבולות ארץ ישראל בים המלח, בעוד שהוא נוצר רק מאוחר יותר, בהפיכת סדום ועמורה כמבואר ברש"י בפרשת לך לך (בראשית יד, ג). ואפשר שהוא מהטעם שים המלח לא שימש כגבול מצד עצמו, אלא כמראה מקום.
ובאמת אין להקל מחמת שינוי קו המים, אך יש לדון האם יש להחמיר בשינוי הנעשה בידי אדם. הדבר מצוי כיום, שהלשון הדרומית חולקה לרצועות, ומלבד זאת הורחבו גבולות הים לכל הצדדים. וכאשר נמתח קו מהקצה החדש, נמצא עיירות נוספות שבזמן עולי מצרים היה נחשב כחוץ לארץ, ומעתה נכנס בתוך גבולות הארץ.
והנה יש לדון בכל ציון המופיע בתורה, אם הוא כיצד ניתן לכוון את מיקומו המדוייק. וכעין זה מצאנו בגבול הצפון שהתורה אומרת: "מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר" (במדבר לד, ז). ומבואר שגבול הצפון מתחיל מהר ההר. אמנם לא התפרש בפסוק אם הגבול מרגלי ההר, מפסגתו, או מסופו. ובגמרא בגיטין (ח.) מופיע שהוא מקצהו. ובהכרח שנקודת הציון אינה קבועה, ואפשר שהיא מתרחבת מעבר למקום שנראה לעיניינו. כן אנו רואים בגבול הים שהים הגדול הוא גבול מערב, אך אינו נגמר בקו המים, אלא גם חלק מתוך הים שייך לארץ ישראל. ואפשר שים המלח אינו קו המים, אלא מקום הנקרא כך, וגם אם המים נסוגו, קו הגבול נשאר מהמקום שסביבותיו.
ולגוף הדברים, גם בנהר הירדן בו נתחדש הדין של שינוי, אפשר שהוא רק בשינוי הנעשה בדרך טבעית, אולם אדם שיסיט את מסלולו למקום אחר, לא יועיל בכך להעלות ולהוריד מכיבוש הארץ. אמנם אם נאמר שטעם הגבול היה מחמת והוא דבר קבוע, מדוע לא נחוש לשינוי הנעשה בידי אדם. ובכך יתבטל לנו הסימן לקבוע הגבול על ידי הנהר.
ובעיקר החשש שמי ים המלח נסוגו, נמנו ורבו הטוענים שמבחינת השטח אין זה הגיוני. שכן דרכם של מים ליפול ממקום גבוה למקום נמוך (תענית ז.), והנקודה הנמוכה ביותר נמצאת בחלקו הצפוני של הים. וגם כאשר מי הים יכפילו את עצמם, הם ישובו לכסות את פאת הצפון, שהוא נמוך יותר מחלקו הדרומי של הים. אמנם זה ודאי שבמידה מועטה נשתנה קו המים, ולכך נותר לדון האם שינוי קל זה משפיע על גבולות הארץ.