הגמרא בחולין (ז.) מביאה שמועה בשם רבי אלעזר בן שמוע. הלכה זו ידועה ומוכרת בבית המדרש, והיא נוגעת באופן מעשי לשנת השמיטה. השמועה היא כזו: 'הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל'. נסביר את הדברים. ארץ ישראל נכבשה לראשונה כאשר עם ישראל נכנסו לארץ ישראל. אך בימי צדקיהו נחרב בית המקדש ועם ישראל הוגלה מארץ ישראל. ולשיטת רבי אלעזר בן שמוע, לאחר הגלות בטלה הקדושה מארץ ישראל. ומשמעות הדבר, שהארץ הייתה מותרת בעבודה בשמיטה, לא היה חיוב של תרומות ומעשרות, ולא נהגו המצוות התלויות בארץ. מיותר לתאר את האובדן שהיה כאן בהסתלקותה של קדושת הארץ.
כעבור שבעים שנה למלכות בבל, התקיימה הנבואה האמורה בירמיהו (כט, י) ועם ישראל עלה שוב לארץ ישראל כאשר עזרא הסופר עומד בראשם. והנה היום אין לנו השגה בכל אשר התרחש באותם ימים, אבל בגמרא מבואר, שעם ישראל עלה לארץ כדי להחזיר לה את קדושתה. להשיב אליה את המצוות התלויות בארץ, ולקבוע בה את קדושתה.
ולמרות הכל עולי בבל לא מקדשים את כל הארץ, הם משאירים חלקים ללא קדושה. בגמרא מופיע הביטוי 'הרבה'. כלומר, עולי בבל השאירו מקומות רבים, ולא קדשו אותם. ולמה לא קדשו אותם? התשובה היא, כדי שיהיה לעניים מה לאכול! והדברים מעוררים פליאה, כיצד יתכן שבעבור פרנסת העניים, עולי בבל מוותרים על קדושת ארץ ישראל. וכי לא יכלו למצוא פתרונות, הרי אפילו בימינו שיש לעניים מה לאכול לא מפסיקים לצוץ פתרונות לאפשר עבודה בשמיטה, וכי עולי בבל לא ידעו זאת?
השאלה מתעצמת על פי דברי הגמרא, שקדושת עזרא לא בטלה. והרי עזרא שהעניות לא תשלוט בעם ישראל לעד, ויגיעו ימים בהם העניים יקבלו פרנסתם מן העשירים, ולא יבואו לידי סכנה. ונמצא שהעניות לשעה גברה על קדושת ארץ ישראל לדורות עד בית המקדש השלישי. ובכל הזמן הזה יש לנו בארץ ישראל כרכים רבים שנחשבים כמו ארץ העמים.
ובאמת יש כאן תוכחה נוקבת, שקדושת ארץ ישראל עמדה בראש מעייניהם של עולי בבל. אולם כאשר נדחקו העניים והגיעו לידי סכנה, לא עמדו רבותינו מנגד, ושקדו על פתרון שיציל את אותם מעוטי יכולת. וכמו שכתב החזון איש (יח, ד): 'ולא סמכו (חכמים. המעתיק) על הבטחת ברכה בשישית דודאי גם עניים בכלל הברכה, אלא שראו שגברה העניות ולא אמרה תורה לסמוך על הברה להמנע מהשתדלות המחוייבת בדרכי הטבע'.
אך מן העבר השני אנו למדים, שגם לפתרונות יש גבול, ועדיף לשלם מחיר כבד כמו הפסד חלקים מארץ ישראל, מכל מיני הפתרונות שאינם עומדות בקנה אחד עם צווי התורה. לעומת זאת העדר קידושה של הארץ בידי עזרא, מנוסח בחזון איש בלשון 'השתדלות המחוייבת בטבע'. זאת אומרת שהדרך היחידה להחיות את העניים הייתה אך ורק הדרך הזו, להשאיר את ארץ ישראל מנגד, ולמצוא פרנסה לעניי ישראל.