החורף בפתח, ואיתו עונת הגשמים. מי הגשמים היו מאז ומעולם הסמל של עובדי האדמה. החלקאים מחכים לגשם, כך כולם יודעים. ההסבר בזה הוא, שבימים עברו לא היו מקורות מים נגישים, וגם באיזורים רטובים היה קושי בלהשקות את כל השדה בצורה ידנית ומדוייקת, פעולה שדורשת מאמץ רב. יש מקומות שהיו חורצים תעלות בקרקע, כדי להעביר את המים מהנהר לשדה. אך גם הם היו בסכנת קריסה, וכן היה קשה לפזר את המים על פני כל השדה. משום שהרוב היה נספג בתחילה, וקצה השדה נותר מיובש. נמצא איפוא, שהגשם הוא הפתרון המושלם להשקיה מפוזרת ואחידה.
הגשם לא עוזר רק לחלקאים, ועיקר שימושו למי שתיה. בזמן הגשמים היו פותחים את הבורות, ופורסים כלים כדי לקבל את מי הגשמים. מובן לכל, שהגשם הוא הדבר שמחיה את האדם. וזו הסיבה שאנו מזכירים ומבקשים על כך בכל תפילה. כי ללא הגשמים העולם לא יכול להתקיים.
עד שהגיעו המים המותפלים!
כיום שמונים אחוז ממי השתיה בארץ ישראל, מקורו בהתפלת מים. נוצר מצב כביכול, שאין עוד צפיה וכמיהה למי הגשמים. החקלאות כבר מצויידת במערכות השקיה מודרנית, צינורות תת קרקעים, שמזינים את הצמח בדיוק מירבי. בעוד שבוע אנחנו נתחיל לבקש 'ותן טל ומטר לברכה', השאלה היא, מה בראש שלנו, התפילה או ההתפלה.
בפרשת השבוע אנו רואים את התנהגותו של דור המבול, ואת העונש שבא עליהם בסוף. ועליהם נאמר הפסוק באיוב (כא יד-טו): "וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ. מה ש-דַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ. ומסבירה הגמרא בגמרא בסנהדרין (קח.) שדור המבול אמרו, 'כלום צריכין אנו לו אלא לטיפה של גשמים – יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן'. ומחדש המהרש"א (ד"ה וכרגע). שדור המבול האמין שיש הקב"ה, ולא היה להם כל פקפוק שהקב"ה ברא את העולם. אך לאחר שהקב"ה השפיע עליהם טובה, שסיפק להם מעיינות ומקורות מים, הם חשו בטוחים מספיק כדי לכפור בטובת הקב"ה. ולכן אמרו, שאין עוד צורך בגשמים.
כתוב כאן דבר נורא. כאשר אדם לא מרגיש שהוא תלוי בידי ה', הרי מעורר את מידת הדין. כמו שכתב רש"י (בראשית ו, ו) 'נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין'. ומבואר, שהאדם צריך להכיר במתנת ה' גם היא מתקבלת בצורה טבעית. ולמרות שכיום חסר לנו בתחושת הכמיהה לגשם, עדיין עלינו להכיר בטובת ה', שסיפק לנו את מי השתיה בנוחות ובקלות.