שמעתי פעם על מנהל מוסד חשוב, שיצא לאסוף כסף בחו"ל. באחד ממסעותיו נפגש עם עשיר מופלג שהיה בנם של עשירים, ממשפחה אמידה כבר כמה דורות. לאחר שלחץ את ידו ביקש לרגע את תשומת ליבו לדבר שיושב על ליבו. בסוף חומש דברים, פרשת וזאת הברכה, משה רבינו מברך את עם ישראל, ברכה ממשה רבינו זה הרי לא משהו שיש כל יום. בטח זה ברכה נדירה, כזו שכדי להתכונן אליה שנה קודם.
ננסה לתאר לרגע, אמר הראש כולל. כל השבטים מתייצבים לקבל את הברכה. היום העולם מאוד אוהב ברכות, וסגולות. אז ברור שכולם היו דרוכים למוצא פיו. בין הנאספים עומד שבט אשר מתייצב גם הוא בתור לקבל את הברכה שלו. מה אומר להם משה רבינו. ממש מבהיל. 'וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ'. מה הברכה פה? אני אגיד לך מה הברכה. בתרגום יונתן כתוב ששבט אשר הולך להיות מוקד חלוקה לעם ישראל. לא חלוקת חסד בתשלום סמלי. חלוקה בחינם. במדרש רבה (ספרי דברים שנה) כתוב שמשה רבינו הסביר לשבט אשר שעוד כמה ימים נכנסים לארץ ישראל. שם בעזרת ה' תתחיל לנהוג השמיטה. בשנת השמיטה צריך להפקיר את כל הפרדסים, החצרות, הגינות. את כל העצים, הירקות, הקטניות, והתבואה. את כל זה צריך להשאיר כדי שיגיעו אנשים לקחת. לא משנה מי מגיע, אפילו עשיר העיירה יכול להגיע ולקחת. זה הענין של השמיטה.
אז מה הברכה פה? ובכן, לשבט אשר הולך להיות עשרות דונם מרוצף בעצי זית מקיר לקיר. כל השפע הזה לא הולך לכיס של שבט אשר, הוא מחכה לשמיטה. כשתגיע שנת השבע שבט אשר יפרוץ את כל הגדרות, וככה על עם ישראל יהנה מהשמן המשובח מתוצרת ארצו של אשר. והשאלה זועקת, עד ששבט אשר מתברך בשפע כלכלי, למה זה לא הולך פשוט לשבט אשר. צריך יותר להבין את הדגש, מדוע התורה מדגישה את הרווחה של אשר בכל הקשור לנתינה.
להיות מהנותנים
ובאמת אנו מקבלים כאן מבט חדש על מצוות השמיטה. להיות מהנותנים זה לא רק אמרה. כאשר אדם מעניק לחברו, אזי הוא זוכה להתרומם ולהתגדל. בחינוך כתוב, שמידת החמלה היא מידה משובחת ואהובה לפני המקום. אם נאמר זאת במילים אחרות, אי אפשר להיות בן אדם בלי הנתינה. שנת השמיטה היא תהליך משולב, בו כל עם ישראל הופך להיות נותן ומקבל בעת ובעונה אחת. מי שיש לו שדה, מוכרח להפקיר אותה. וכל אדם בעולם, עשיר ככל שיהיה, יכול לבוא ולקטוף את הפירות. הקב"ה נתן לנו הזדמנות כל כמה שנים את ההזדמנות לטעום מהמתנה הזו שנקראית נתינה.
כאשר משה רבינו מברך את שבט אשר, הוא יכל היה לומר להם שיהיה להם שפע של שמן לטבול בו את הרגלים פעמיים ביום (ספרי שם). ואם הם רוצים, אז הם יכולים לתת גם לשאר עם ישראל. אבל משה רבינו ראה צורך להדגיש שהמבט הנכון על העושר הוא, שהנתינה היא עיקר הברכה, ומה שנשאר, ישאר לשבט אשר. אך היכולת להיות כל הזמן בצד של הנותן זה מתנה הרבה יותר גדולה מכל עושר וממון שיש בעולם.
את סוף הסיפור אני יכול לשער. הרעיון בוודאי יכול להיות לעזר גם עבורנו. הנתינה איננה מנת חלקם של גבירים, ובידו של כל אחד להיות בצד של הנותן. וכאשר האדם יקפיד לתת הוא יזכה לקנות את המידה המשובחת, וכפי שמסיים החינוך בכמה מקומות (ראה מצוה סז), בזכות הנתינה נהיה ראויים לקבל את הטובה המוכנה לנו בזה ובבא.