בגליון השבועי, דיברנו על הקשר בין העשבים והמים. (למעבר לגליון לחץ כאן), שבכדי לגדול ולצמוח, צריכים העשבים מקור לחות. ונראה להביא כאן שני ידיעות נכבדות הקשורות בענין הזה.
בגמרא בשבת (קז:) מובא, שהקב"ה זן מקרני ראמים ועד ביצי כינים. וכתב הרבינו בחיי (בראשית כח, כ) 'וכבר אנו רואים לעין בסדר העולם והנהגתו שהיא בחכמה עמוקה ונפלאה שהקב"ה מזמין לבריותיו וממציא להם הדבר ההכרחי'. אמנם אין לו מידע מבורר על מין זה, אולם החיד"א מציין בספרו 'מדבר קדמות' (ק, יב) שמצא מגילת קלף עתיקה שכתוב בסופה כמה עניינים חשובים, ואחד מהם עוסק בזהוי הראמים.
בתוך התיאור מציין החיד"א, שבשעה שנקבת הראמים כורעת לילד, היא נופלת מרגליה, ואינה יכולה ללכת להשיג לעצמה מזון. אך הקב"ה טבע בבריאה, שכאשר האדם נופל על צידו, ריר זב מפיו. וכך זב מפי הבהמה ריר, ואותה לחות מצמיחה עשבים, וכך נכנסים העשבים לתוך פיה, וכך נותרת בחיים.
ידיעה נוספת כותב אבן עזרא, על קיומו של ה'גבח'. המופיע בפרשת תזריע (ויקרא יג, מא). זה אדם שנשרו שערותיו בקדמת הראש. ומסביר האבן עזרא את התופעה הזו, שהיא זהה לצמיחת העשבים. 'כי השער הוא כדמות עשב'. ומבאר שם, שגם השערות צריכות לחות כדי לגדול, ומכיון שאותו איזור סובל מלחות ירודה, שורשי השערות לא מוזנות כראוי, ולכך נושרות ולא מצמיחות עוד.