השבוע ייחדנו את הדיבור אודות העשבים. גם בפרשת השבוע מוזכרים העשבים, פעם אחת מזווית חיובית, ופעם אחרת מזווית שלילית. בחלק הראשון של הפרשה (בראשית א, כח), התורה מביאה את הברכה שבירך הקב"ה את אדם וחוה, "וַיֹּאמֶר אֱלֹוקים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" וגו'. ואילו לאחר חטא אדם הראשון (שם ג, יח) אומר ה' "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה". ושואל רש"י על המקום: 'ומה קללה היא זו, והלא בברכה נאמר לו', ואיזו קללה יש באכילת עשב השדה. ומתרץ: 'כשתזרענה קטניות או ירקות גנה היא תצמיח לך קוצים ודרדרים ושאר עשבי שדה, ועל כרחך תאכלם'. ונמצא שלעשב יש שני פנים – טוב ורע, ולפעמים אדם מקבל את התועלת שבהם, ופעמים לוקה מהחלק הרע שלהם.
מעניין לציין לכתוב בתהילים (צב, ח), "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב" וגו'. דוד המלך ממשיל את הרשעים לעשב. אמנם מצאנו שהעשב משמש גם כברכה, וכן אנו אומרים כל יום בקריאת שמע, "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים יא, טו). העשבים משמשים כמשל לצדיקים, כפי שמצאנו בגמרא בכתובות (קיא:), 'א"ר חייא בר יוסף, עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין בירושלים, שנאמר, ויציצו מעיר כעשב הארץ, ואין עיר אלא ירושלים'. כאן העשב משמש כמשל לצדיקים, ויש להבין, כיצד אותו עצם משמש לטוב ולרע, לצדיק ולרשע.
ונראה לומר על פי הבנת תכונת העשב, שהוא גדל במהירות ובזריזות, הזריזות היא תכונה שקיימת גם בטבע האדם. כן מצאנו במין האספסת, שהוא עשב הצומח בזריזות, ובכל יום צומחים בו פירות חדשים (בבא בתרא כח:), ובאמת למידת הזריזות יש צד חיובי וצד שלילי, ואדם יכול לנצל את כח הזריזות לדבר מצוה. אך באותה הזדמנות אדם יכול להשתמש בכלי הזה לעבירה, כעין האמור במשלי (ו, יח) "רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה". דהיינו תוכחה למהירות ופזיזות שאינה במקומה.
ועל פי זה יובן משל הרשעים לעשב, על פי המבואר ברש"י בתהילים (שם) שכתב: 'אינם יודעי' שהפרחת' אינה אלא להשמידם עדי עד שמשלם לשונאיו על פניהם להאבידם'. ונראה ששכרו של הרשע בעולם הזה נעשה בזריזות כמו עשב, כדי למהר ולהפרע ממנו בעולם האמת. לעומת זאת העשב משמש גם כמשל חיובי, משום שהזריזות במקומה דבר טוב, כמו שאומר דוד המלך: "חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ"
זריזות הגאולה
ועל פי זה נבוא לרעיון יפה, שבגמרא בכתובות (שם) דרשו חז"ל את השכמת הצדיקים לעשב, ויש להבין מדוע דווקא לעשב. אלא זה ראינו שהעשב מסמל את הזריזות, וכך גם בגאולתם של ישראל, הרי הוא תוכף ועומד בכל יום, "וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ" (מלאכי ג, א).
הרשעים נמשלו לעשב, בפרח רשעים כמו עשב. וביאר רש"י שהקב"ה מוציא אותם במהירות מן השדה, כדי לשלם להם פורענות. לעומת זאת גאולת ישראל נמשלה לעשב (כתובות קיא:). וכן מצאנו שלפעמים מושל את הדברים הטובים לעשב. ואפשר שפעמים הוא נמשל לדבר טוב, ופעמים לדבר רע. וננתי עשב בשדך לבהמתך. וכן מצאנו שהסדר נמדד בעשב. כן היה בחצר שתיחם יהושע את הארץ. וכן העשב הוא מאכל הבהמה, ואילו החיה אוכלת הכל (אבן עזרא דקדוק ב, כ)