התשובה היא כן, השאלה היא מדוע.
מלאכה שאין תועלת לפירות וקדושה בעצים
אסור לעשות מלאכה בשביעית, אך לא כל המלאכות אסורות. ברמב"ם בתחילת שמיטה ויובל מבואר, מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן. ובאמת בתורה (ויקרא כה) נזכרו רק ארבעה אבות מלאכות, והם: קצירה, בצירה, זמירה, וזריעה. אם נחפש את הצד השוה, הרי שכל המלאכות הללו מביאות תועלת לפרי או לירק וכדומה. קצירה כשמה, קצירה של התבואה. בצירה, זה אותו דבר רק בגפנים. על ידי בצירת הענבים, מתקבלת תועלת בדמות הענבים. זמירה, גם זריעה היא פעולה לצורך פירות, משום שהזריעה מובילה לצמיחה של פירות עתידיים. אם אכן נאסרו רק מלאכות המביאות תועלת לפרי, מה הדין באב מלאכה הנעשה שלא לצורך פרי.
נידון כעין זה מצאנו בירושלמי (שביעית ד, ד), לגבי נטיעת אילן סרק בשמיטה. נטיעה היא תולדה של זורע (מו"ק ג.), ונחלקו התנאים בשאלה זו. דעת רשב"ג שמותר, ואילו חכמים חולקים וסוברים שאסור. ואפשר שבזה תלויה מחלוקתם, האם מותר לעשות מלאכה באופן שאין בה תועלת לפרי. ואולם אפשר לדחות, מחמת ונטיעה היא מלאכה גם בגוף הקרקע. כאשר אדם נוטע, הוא מפר את שביתת הארץ. ואין להוכיח מכאן לשאר מלאכות. ובאמת מצאנו להלכה שנטיעה אסורה אפילו באילן סרק (שם א, ה). וכך הורה רבינו החזון איש, שאפילו לצורך התלמדות אסור (שם יט, כ). ובפסקי מהרי"ל נוסף, שאסור אפילו על ידי גוי.
ובאמת יש להביא ראיה, שמלאכות התורה אסורות גם בלי תועלת לפרי. מאחר ויש ובגמרא במועד קטן (ג.) נתבאר, שגם חרישה אסורה מן התורה. ונחלקו אמוראים, אם לוקים על מלאכה זו. ומבואר על כל פנים, שיש מלאכת קרקע שאינה בפירות. כי מלאכת החרישה לא מועילה רק לפירות, כי היא נוהגת גם בשדה בור. (שביעית ב, א. ד,ב). ולכאורה יש להוכיח שמלאכות שביעית אסורות גם אם אין תועלת לפרי, ומספיק שיש תועלת לאדמה.
נשוב לשאלתנו. האמת היא שכל האילנות כשרים לסכך (או"ח תרכט), אלא שעל פי רוב הסכך נקטף מאילנות סרק. כיום המנהג להשתמש בסכך העשוי מקני במבוק, ענפי דקל, ואקליפטוס. בדקל אכן יש פירות תמר, אך באקליפטוס וקיינעס אין כל פרי. לאור זאת אפשר להציע צד היתר, שזמירת הענפים אינה משביחה את פירות. ומשום כך אין בקטיפת הסכך כל בעיה.
גדר בזמירה ואינו מתכוין.
מכיון שאנו עוסקים במלאכת זמירה, ראוי לעמוד על הגדר של מלאכה זו. מלאכת זמירה אסורה מן התורה כמו שכתוב, "וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כה, ד). איסור זה נאמר בכרם, ואסור מן התורה לזמור ענפי גפן. והרמב"ם (שמיטה ויובל א, ב) פסק, שהזמירה אסורה גם בשאר אילנות. ונחלקו האחרונים אם מדאורייתא או מדרבנן. דעת החזון איש (יז, כ. | כא, ו.), שבשאר אילנות זה איסור מדרבנן. ואילו דעת האגלי טל, ששאר אילנות גם מדאורייתא.
בגמרא במועד קטן (ג.) מבואר, שזמירה היא תולדה של זריעה. והמתבונן ישאל מדוע היא תולדה של זריעה, בעוד שהזמירה מזכירה יותר את מלאכת הקצירה. בטעם הדבר כתב רש"י שם, 'שדרכו של זומר לצמוחי פירי כזורע'. ולשיטתו מבואר גדר באיסור המלאכה, משום שהיא מגבירה ומעודדת את הצמיחה. אמנם יש לדייק מדברי התוספות, שהבינו באופן אחר. התוספות נמצאים בסוגיא בסנהדרין (כו.), שם אומרים התוספות (ד"ה לעקל) 'אבל גבי שביעית אין לאסור רק היכא דמשביח הקרקע'. ומשמע שגדר האיסור אינו השבחת פרי, אלא תועלת בקרקע. אך אפשר לדחות שדעת תוספות כשיטת רש"י, וכוונתם רק לבאר את ההבדל בין שבת לשביעית. וצ"ע.
חיתוך ענפים לצורך סכך, זו פעולה של זימור. לאור זאת יש לדון שאדם הזומר סכך אינו עובר על מלאכה בשביעית, מחמת שאין כוונתו להגביר את צמיחת האילן. דעתו של קוטף היא סכך היא רק, ליטול את הסכך לצורך סוכתו.
אלא שיש לעיין, כיצד הכוונה מועילה למלאכה בשביעית. הרי צורת המלאכה היא זמירה, וזו מלאכה שאסורה מן התורה. ומה תועלת יש בכוונת הקוטף, אם מלאכה זו אסורה מצד עצמה. אמנם בתוספות בסנהדרין (שם) מבואר, שכאשר קוטף בצורה שמקשה על האילן, יש הוכחה שאינו עושה לתיקון האילן. ומשמע שבאופן זה מותר לזמור בשביעית. ונמצא שגם הסכך יהיה מותר, רק אם הקטיפה תעשה שלא כדרך.
גיזום הדיוט
למעשה הורה החזון איש (שביעית יט, טו), שמותר לגזום סכך בשמיטה. אמנם הוסיף לכך טעם נוסף, היות ואין הבריות בקיאים בגיזום המביא תועלת, ולכך יש להתיר. ומשמע שבאופן שיודע את תועלת האילן, יש לגזום אותו באופן הקשה לו.
סברא זו הציע מרן השבט הלוי (י, קצו) גם בנוגע לגיזום גדר חי המקיף את הגינה, שאין מטרת בעליון להגביר את צמיחתו. ומשום כך יש להתירו. וכך סיים: 'וכיוצא בזה קציצת סכך שלא כדרך זימור כלל מעיקר הדין שרי דאין קציצת עצים בכלל איסור שביעית'. מעניין לציין שהרב וואזנר מוסיף לאחר מכן עוד שורה מפתיעה: 'ובכל זה דרכי להורות שגם זה יעשה שלא כדרך כל השנה אם אפשר'. והמעיין בפנים התשובה בא לכדי ספק אם נתכוון גם לגבי גיזום הסכך, או שמא כוונתו לגיזום גדר חי. יסוד הספק בנוי על כך שגדר חי עומדת בחצר בעל הבית, ויש כאן צד חמור, שעושה מלאכה בחצר שלו. לעומת גיזום סכך שנעשה מרשות הרבים, ואינו נראה כמתקן את אדמתו.
לקטוף ביד
בדרך אגב נזכיר, חילוק מעניין שקיים במצוות התלויות בארץ. במצוות לקט דורשת הגמרא בחולין (קלז.), 'לקט קצירך – ולא לקט קיטוף'. הפירוש הוא, שהקוטף בידיו אינו חייב בלקט. לעומת זאת בפאה חייב גם אם תולש, וגם זה נלמד בגמרא (שם). 'תולש מנין ת"ל בקוצרך'. זה ההבדל בין פאה ללקט.
בנוגע לקצירת העומר מבואר, שאסור לקצור קודם שיקרב העומר (ויקרא כג, י) ובגמרא בפסחים (יא.) כתוב, שקטיפה ביד מותרת. והוכיח מכאן המנחת חינוך (שכח) שקטיפה אינה דרך קצירה, ולכן גם קטיפה בשביעית מותרת מן התורה ואסורה רק מדרבנן. וראה בדרך אמונה (שמו"י א, יג), שהסתפק בדברי המנחת חינוך. מאחר ויש לדמות את השביעית לפאה, ומדוע סבר להתירו כמו קטיפת העומר. ורמז שם שיש לחלק, ואפשר שכוונתו לדרך הקיטוף. כי יש מינים שדרכן להקטף ביד, כמבואר בגמרא בחולין (שם). ויש מינים שאין דרכם בכך, ולכן הם מותרים.