בגמרא שבת (פח.) מובא מאמר חז"ל ידוע ומפורסם, המתאר את השעה שהקדימו בני ישראל נעשה לנשמע, ויצתה בת קול ושאלה, מי גילה רז זה לבני? ומסבירה הגמרא שהקדמת עשיה לשמיעה הינה תכונה של מלאכי ה', ויש לכך ראיה מהפסוק בתהילים, (קג, כ) שם כתוב: "בָּרֲכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ"  ואכן מדוייק מהפסוק שיש 'עושי דברו' ויש 'לשמוע בקול דברו', וזה שמקדים הפסוק שהמלאכים עושים דברו, ואז שומעים.

אך מלבד פירוש זה, מוכר וידוע עוד יותר צמד המילים המנצח, 'גיבורי כח' – התואר המזוהה עם שומרי השמיטה. ואכן המדרש רבה מביא את שני הפירושים (ויקרא א, א) זה לצד זה. הרי לנו שפסוק זה נדרש גם במעלה שיש בהקדמת נעשה ונשמע, וגם במעלת שומרי השמיטה, ועלינו למצוא את החוט המקשר בין השניים.

מי עוד זוכה לתואר גיבור כח?

אלא שמלבד שני הפירושים הללו, מצאנו ביאורים נוספים בחז"ל. דוגמא לכך אנו מוצאים באבות דרבי נתן (א, פרק כג) שדרש פסוק זה במעלת הכובש את יצרו. ועוד הוסיף ב' פירושים נוספים, גם בלומדי התורה, וגם מי שעושה שונאו אוהבו. ובכך מתעצמת השאלה שבעתיים, מה המחבר בין כל אותם שמנינו למעלה.

וכאשר מתבוננים על אחת מהמעלות המוזכרות, ניתן להבחין שיש בהם שתי נקודות יוצאות דופן. וניקח כדוגמא את מצוות השמיטה. הנה מלבד מצות העשה. והלא תעשה שיש בהשבתת הארץ, יש כאן נסיון גדול לאדם, מחמת שמצוות השמיטה אינה חולפת ביום אחד כמו שמירת שבת, אלא היא נפרסת לאורך שנה תמימה ואף מעבר לה. ומלבד העובדה שחובת קיומה עומד לאורך זמן, ישנו מרכיב נוסף בקושי קיומה בכך. שהאדם מקבל את ההחלטה להוביר את השדה בתחילת השנה. כאשר מצבו סביר, אך אינו יודע את אשר צופן העתיד. וכמובן שטבע האדם להתרחק מחוסר היציבות. אך כאן התורה מצוה את האדם לצאת אל הדרך, גם בלי שידע כיצד היא תסתיים.

בלי שאלות ולתמיד!

ונמצא ששני נקודות אלו פוגשות אותנו גם בקבלת התורה. כאשר בני ישראל אמרו מיד נעשה ונשמע. וביאר הרש"י בשבת (שם) את מעלתם: 'עושי דברו לשמוע. מוכנין לעשות קודם שישמעו, ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר. לידע אם יכולין לקבלן עליהם אם לאו'. ומדוייק שזו גדלותם ישראל, שיצאו אל הדרך ללא שאלות. וגם לאחר שקיבלו על עצמם עול תורה. לא ניצלו מעצת היצר אשר 'לפתח חטאת רובץ' (קידושין ל:). ונמצא שחובת האדם בעולמו הינה תמידית ללא הרף. ועל דרך זה יובן מה שדרשו חז"ל את כובשי היצר, ולומדי התורה, בכלל גיבורי כח. מאחר וזה ממש ענין קבלת התורה. שקבלו על עצמם עול תורה, ונתחייבו בכך למשול על יצרם.

אמנם גם העושה שונאו אוהבו, דרשו חזל כגיבור כח. והנה מידה זו הינה תוצאה של מידת הויתור. אולם זה דגש שאנו למדים מדברי חז"ל, שיכולת הויתור לא נקנית בפעולה חד פעמית. אדם יודע שזכה למידה זו כאשר הוא נותן מעצמו לטובת הזולת. ומכופף את קומתו ומבטל רצונו בשביל האחר. ובכך לוטה עתידו בערפל, מחמת ורצונו אשר חפץ הוסר בעד דעת זולתו. וגם בחלוף הזמן כאשר צהלת הויתור מתפוגגת. חובתו בעולמו נותרת, נפרסת היא על כל ימי חלדו. לזה יקרא גיבור כח.

וסמך לדבר מצינו בדברי ספר החינוך. אשר ביאר בטעם מצוות השמיטה בלשון זו. "ועוד יש תועלת נמצא בדבר לקנות בזה מדת הותרנות. כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול". וכוונתו למצות הפקרת הפירות. שצריך האדם לגבור על טבעו הרכושני, ולהרשות את נטילת פירותיו ללא מחאה. ולא אמרה תורה להפקיר בעת הקציר, כפי שמצינו בלקט שכחה ופאה. אלא עליו לעמול על רכישת מידת הותרנות במשך שנה שלימה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.