ישנם גידולי ירק, אשר יכולים להחזיק ימים רבים על ידי שמטמינים אותם בקרקע לאחר לקיטתם. לאחר שהירק בא לידי בישולו, עוקרים אותו מן האדמה ותיכף מכניסים אותו שוב כדי לשומרו. תכונה זו מוכרת בשום, בצלים, ולוף (פאה ו, י).

הטמנת הירקות הייתה נעשית בקבוצה ובאגודה (שביעית ה, ב). היו חופרים בור ומכניסים לתוכו אגודה של בצלים, ומכסים מעליהם את העפר כדי שלחות הארץ תשמר את הירקות. מותר להטמין בשביעית באופנים מסויימים. ונחלקו אחרונים אם מותר להטמין לכחילה (קול סופר שם). נחלקו התנאים (שביעית שם) באיזה אופן מותר להטמין. רבי מאיר נתן בהם שלושה תנאים. א. הטמנה בקבוצה של לפחות סאתיים ב. גובה הערימה לא יעלה על ג' טפחים. ג. העפר שיכסה אותם לא יעלה על טפח. שיטת חכמים: א. שאין לפחות מקבוצה של ארבעה קבין. ב. גובה הערימה לא יעלה על טפח. ג. כשיטת רבי מאיר, העפר המכסה לא יעלה על טפח. ד. מלבד זאת הוסיפו חובה, להטמין רק במקום הילוך הרבים. ונסתפקו האחרונים אם גם רבי מאיר מודה לתנאי זה (חזו"א יב, יג).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נרשמת בהצלחה

כעת תקבל את הגליון לתיבת המייל

מוזמן להתרשם מהגליון האחרון שלנו: