מסכת חלה פותחת בדיני דגן החייב במעשרות. ומוסיפה המשנה: "ואסורין בחדש מלפני הפסח" זאת אומרת, חמשת מיני הדגן שגדלו השנה אסורים באכילה עד יום הראשון של פסח, שאז מקריבים את קרבן העומר.
משנה זו מופיע גם במסכת מנחות (ע.) בה מבאר ריש לקיש שמקור הלכה זו נלמד מחג הפסח. שכשם שמצה נקראית לחם ויוצאים בה בכל חמשת מיני דגן, כך גם איסור חדש נוהג בכל מינים אלו. אמנם בתורת כהנים (אמור פרשה י) הובאה דרשה אחרת מגוף הפסוק שכתוב "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל" וגו'. ומכאן למדנו שכל אשר דרך לעשות ממנו לחם אסור לפני הקרבת העומר.
כאמור, קרבן העומר מתיר באכילה את כל התבואה שצמחה עד לשעת הקרבתו. אמנם יש לחלק בין תבואה שכבר צמחה לזרעים שנזרעו סמוך לחג הפסח. מאחר והקרבן מתיר את התבואה יש לדון מאיזה שלב נחשבים הזרעים לתבואה.
התשובה מופיעה במשנה שם, "אם השרישו קודם לעומר – העומר מתירן, ואם לאו – אסורין עד שיבא העומר הבא" הגדרת תבואה תלויה בהשרשה. אם כן מהי השרשה?
השרשה הינה פעולה המתרחשת לאחר הזריעה, בה הזרע מתפרק ונקלט באדמה. כפי המבואר במשנה, מהרגע שהזרע נקלט הוא מוגדר כתבואה וניתר על ידי הקרבת העומר של שנה זו.
גם בדיני שביעית אנו מוצאים את ההשרשה כתנאי מפתח להיתר זריעה ונטיעה.
בשנה השביעית אסור לעשות מלאכות קרקע. לא רק השנה השביעית אסורה במלאכה אלא אף חלק מהשנה השישית, והיא הנקראית 'תוספת שביעית'. וזה מובא במשנה בשביעית (פ"ב מ"ו) "אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה"
ממשנה זו אנו לומדים את מחלוקת התנאים כמה הם ימי הקליטה, יש אומרים שהם שלושה ימים, יש שיטות שהם שבועיים, ויש אף שסוברים שהיא אורכת שלושים יום! דינים אלו נאמרו באילנות, אך יש הסוברים שהיא אמורה גם בתבואה. וכך מסיק המאירי במסכת פסחים (נה.) אולם בירושלמי (חלה א, א) מבואר שהשרשת התבואה מהירה יותר ואורכת רק שלושה ימים.