[featured_image]
Download
Download is available until [expire_date]
  • Version
  • Download 1
  • File Size 1,013.42 KB
  • File Count 1
  • Create Date אפריל 6, 2022
  • Last Updated אפריל 6, 2022

53 מכירת חמץ בשמיטה

להורדת הגליון לחץ על מקש ההורדה

מכירת פירות שביעית לגוי

במסגרת מכירת חמץ

פירות שביעית עומדים לאכילת כל השכבות והנספחים לעם ישראל. וכן כתוב בפסוק: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.  וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל (ויקרא כה ו – ז).

ואכן מותר להאכיל עבדים ושפחות בפירות שביעית, וכן בהמה בפירות הראויים לה, ואפילו גויים, כפי שיתבאר בסמוך. אך כדאי להתעכב על היתר הגוי בפירות שביעית.

ברמב"ם מובא: 'ואין מאכילין אותן לא לעכו"ם ולא לשכיר' (שמיטה ויובל ה, יג). ומבואר שאסור להאכיל גוי בפירות שביעית. אך הרמב"ם מוסיף שאם הוא שכיר לזמן ומזונותיו עליו – מותר. לדין זה אין מקור מפורש במשנה, ויסודו בתורת כהנים (א, ז) ובתוספתא (שביעית ה, כא).

מלבד האיסור להאכיל נכרי, יש גם איסור למכור או לקנות ממנו פירות ובאמת יש לברר בשטרי שליחות שעושים היום כתקנת החזון איש, שהם הסכם בין המוכר הנכרי לקונה היהודי לקנות ממנו ישירות, והגוי נשאר בעלים על הפירות, וכאשר אדם חותם שטר השליחות, הוא גורם למוכר להביא את פירותיו למכירה, ובמידה והסחורה לא תמכר בשלמותה, הם יתרקבו ברשות הנכרי בגרימת הישראל, וכן בקונה שהתחרט והשיב את הסחורה לרשות החנות, ובכך הוא מחזיר לרשות הנכרי, והרי זה כמוכר פירות שביעית לנכרי. ואפשר שהחילוק קיים בגדרי הפסד, שהוא נאמר רק במפסיד בידיים (ראה דרך אמונה בביאור ההלכה שמו"י ה, ה) ובמאכיל הגוי בידיים, או במוכר לו לאכילה, הוא גורם הפסד בידי הגוי, וזה באחריות הישראל גם כשאינו בעלים, ואפילו רואה כן ברשות הרבים צריך להשתדל למנוע ההפסד. אולם במוכר למקח, אין הנכרי מאבדם דרך אכילה, אלא הם נרקבים מעצמם, וזה אינו חשוב פעולה בידיים, ולא גרע מעמידת הפרות ברשות הישראל באופן זה., וגם זה מן הברייתא (שם) האומרת כך: 'ואין לוקחין מן הגוי ומן הכותי פירות שביעית אחרים או' מוכרין לכותי עד ארבעה אסרות'. ומבואר שיש מחלוקת בין ת"ק לאחרים, שלדעת ת"ק אסור בכל אופן, ולדעת אחרים, מותר בכמות קטנה.

עוד מצאנו, שיש חובה למנוע מהגוים לקחת פירות שביעית מופקרים, וכן פסק הרמב"ם (שם ד, ל) שעיירות הסמוכות ליישובי נכרים, צריך להעמיד שומר בכניסה לשדות, כדי שהנכרים לא יבזזו את הפירות.

נמצא עד כה, שפירות שביעית לא נועדו לאכילת הגוי, ולפיכך יש לדון במכירת חמץ של ימינו, האם מותר למכור תערובת שיש בה קדושת שביעית ואיסור חמץ, ורוצה למוכרם לגוי כדי להנצל מאיסור חמץ. בתוך כך עולה שאלה, האם מותר למכור את פירות שביעית באופן זה.

ויש לדון לכאן ולכאן, ונביא מעט מזה ומזה.

בגדרי מכירת חמץ

ראשית יש לברר מה הטעם שאסור להאכיל את הגוי בפירות שביעית. ובפשטות מלשון התורת כהנים והתוספתא מבואר, שיש בו איסור הפסד – שהגוי אוכל בלי לשמור על קדושת הפירות. וכן פשט בדרך אמונה (ביאור ההלכה שמו"י ה, ס"ק צט). ומטעם זה אסור למכור ולהאכיל באופן שיודע שאינו שומר על קדושת הפירות. ומבואר שעיקר הדין הוא מחשש הפסד, ובמקום שאין חשש שהגוי יפסיד מותר. וכמו שמצאנו שמותר להאכיל פירות שביעית לגויים באכסניא (תוספתא ורמב"ם שם) וכן מצאנו שמותר להאכיל את חיילות המלכות (שם) וכן פועלים או סמוכים על שולחנו.

ומשמע שאין איסור בעצם הבעלות של הגוי על פירות שביעית, ובאופן שאין חשש לאיבוד פירות שביעית מותר. ולפיכך בגדרי מכירת חמץ, גם שהגוי יכול לדרוש את תערובת החמץ בכל שעה, מכל מקום אין סבירות שיעשה כך, ומירב הסיכויים שלא יבוא לידי אכילה. ובמשנת יוסף (שו"ת א, טו) הוסיף מדיני טבילת כלים כפי הנפסק בשו"ע (יו"ד קכ, יא) שחובת טבילה תלויה בבעלות הגוי, גם באופן שלא השתמש בהם. ולפי זה כתב הפתחי תשובה (שם ס"ק יג), שהמוכר לגוי את הכלים שיש בהם בליעות חמץ, צריך לשוב ולטובלם לאחר הפסח, משום שעצם בעלות הגוי אוסרת את הכלי. וזה החילוק מפירות שביעית, שאין איסור בבעלות הנכרי, אלא בהפסד גרידא, ואם אין חשש שיפסידם מותר למכור ולאחר מכן להחזירם לידי היהודי.

בגדרי איסור מכירה לגוי

אמנם צריך עיון עיקר הטעם להאכיל גוי מפירות שביעית, ובפרט שיש אופנים רבים שמותר להאכילם כגון פועלים או אכסניות, ואם הטעם משום הפסד הקיים באכילת הגוי, הרי גם באופנים הללו יש לחוש לכך, ומדוע בזה התירו, ובזה החמירו. וכתב החזון איש (שביעית יד, כו) שאיסור להאכיל גוי הוא רק מדרבנן, וביארו הגרח"ק בדרך אמונה (שם ה, ס"ק צט) שאינו הפסד ממש, וחכמים גזרו שלא להאכיל משום שהוא כעין הפסד, אך במקום שאין חשש, או שיש צורך, התירו להאכיל אף לגוי. אמנם החזון איש סיים בצריך עיון (ד"ה שם ומאכילין).

ובזה יבואר שאיסור זה נוהג בכל מקום שיש בו כעין הפסד באכילת הגוי, אך במקום שאין במקום שאין בו הפסד, מותר. ולכך יובן שבמכירה שלרוב אינה באה לידי אכילה, אינה חשובה כהפסד, ומותרת.

חילוק בין זכיה לאכילה

ויש להביא ראיה נוספת שאין איסור בבעלות הנכרי. והדברים מדוייקים מלשון התוספתא שהביא את איסור האכלת גויים בפירות שביעית. וגם איסור מכירה נסוב על מכירה לצורך אכילה (כפי שמוכח מדעת אחרים החולקים שם). אולם לא נתבאר הדין באופן שהגוי זוכה בה בלי אכילה.

ובפרט שמצאנו בירושלמי (פאה ו, א) שנחלקו אמוראים בגדרי הפקר לשביעית, ולדעת רב שמעון בן לקיש, הפקר של פירות שביעית ראוי גם לגויים. ומבואר שמצד הבעלות אין כל מניעה בהחזקת הגוי בפירות שביעית, וכל האיסור הוא חשש ההפסד.

שריפת חמץ שיש בו קדושת שביעית

אסרה תורה להפסיד פירות שביעית, ודרשו זאת בגמרא (פסחים נב:) מהפסוק: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" (ויקרא כה, ו), שהפירות יועדו לאכילה – ולא להפסד. מכאן שאסור להפסיד פירות שביעית.

ועוררו התלמידי חכמים שליט"א לדון, כיצד יהיה הדין בפירות שביעית המעורבים בתוך חמץ. הדבר מצוי בתבשילי חמץ שיש בהם ירק של שביעית, ובעת ביעור חמץ יש חיוב מן התורה לבער את החמץ, אולם מנגד עומד איסור הפסד של הפירות שביעית שבתוך התבשיל.

ובאמת ביעור חמץ הוא מצוה דאורייתא, שנאמר "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם" (שמות יב, טו). וכן דרשו בגמרא (שם ד:) – והוא מצות עשה. וגם איבוד פירות שביעית הוא איסור עשה הנלמד מהפסוק (ויקרא שם). ולכאורה אין עדיפות לביעור חמץ על פני הפסד פירות שביעית.

אולם יש לדון מכיון שרבו הדעות ששביעית בזמן הזה דאורייתא (ערכין לב.), וגם אם נאמר ששביעית דאורייתא, מכל מקום האיסור רק בהפסד פרי העומד לאכילה, אך כאן גם באופן שלא יבער, הפירות יאסרו בהנאה, כמבואר שם, וכפי שפסק השולחן ערוך (או"ח תמג, א). ולפיכך יש לדון, שאינו נחשב הפסד בדבר העומד להפסד בכל אופן. וראה בתוספות (פסחים יג. ד"ה ושורפין) שכתבו שמותר לשרוף תרומה טמאה שיש בה חמץ, למרות שיש חיוב מדאורייתא לשמור על התרומה, אך מכיון שבכל אופן סופה להאסר, מותר.

עוד אפשר להציע, שחובת ביעור היא מצוה בקום ועשה, אמנם הפסד פירות שביעית הוא לכאורה בשב ואל תעשה, ומכיון שיש מצוה מן התורה לבער את החמץ, אפשר שלגבי קיום מצוה אינו נחשב הפסד אמנם אין הדבר כן, שהרי גם באיסור הפסד מצאנו שהוא חיוב בקום ועשה, והוא מוטל על כל אדם הרואה פירות שביעית העומדים להפסד. וכן מוכח מחיוב שמירת פירות שביעית מן הנכרים (רמב"ם שמו"י ד, ל). אמנם לגבי בהמה האוכלת מפירות שביעית אין חובה להפרישה (רמב"ם שם ה, ה), אולם הרואה קטן או בהמה המפסידים יש חובה למנוע אותם, וכן כתב בדרך אמונה (ביאור ההלכה שם ה, ה), וראה אריכות בענין בגליון מספר 51, ואמנם כבר יסד מרן הדרך אמונה זצוק"ל, שהחובה למנוע הפסד פירות שביעית נאמרה רק בדבר הנעשה דרך פעולה, אך כאשר נעשה מאליו מותר. ועל פי זה מיוסד ההיתר להניח דבר הראוי לאכילה בתוך פח השמיטה, שהקלקול שלו לא בא על ידי מעשה, אלא מאליו. ועל פי זה כתב רבינו (דרך אמונה שם ס"ק כב) שעיסה שיש בה קמח של שביעית, אין איסור להחמיצה, משום שהחימוץ נעשה מאליו.. וכעין מה שנאמר באתרוג, שמותר להשתמש בסוכות באתרוג של שביעית, הגם שהוא עשוי להפסד כמבואר בגמרא (סוכה מ.), אך לגבי קיום מצוה חשיב הנאה.

ובפרט שכבר פשט הירושלמי (שבת ח, א) שאפשר לצאת ידי חובת אכילה בפירות שביעית, כגון במצה מחיטים של שביעית, או ד' כוסות מיין של שביעית. והיה מקום לומר, שקיום מצוה בפירות שביעית חשוב הנאה. אמנם נסתפק בזה החזון איש (יג, יד) והציע שם שתשמיש מצוה אסור משום סחורה.

ולמסקנת הדברים נראה שמותר לשרוף את התערובת, והדבר דומה לשריפת תרומה טמאה שיש בה חמץ. ומכיון שעומדת להאבד, מותר לאבדה בידיים.

אולם לכתחילה, אין לערבב חמץ עם פירות שביעית באופן שיודע שלא יוכל לאוכלם עד הפסח. וכן מבואר בענין תרומה כפי שיתבאר להלן.

ואפשר שנחלקו בזה ב' התירוצים בתוספות (זבחים עה: ד"ה שביעית) אודות האיסור המופיע בגמרא, שלא לקנות פירות שביעית תמורת תרומה, משום שממעט בכך את אכילת התרומה, שהייתה ראויה לזמן רב, אך פירות שביעית ראויים עד זמן הביעור בלבד. והקשו התוספות, שלפיכך יהיה אסור לערב חמץ עם תרומה, כי ממעט את אכילתו עד הפסח, ולתירוץ הראשון יש חידוש בתרומה שמותר לאכלה כפי רצונו של בעל הבית. ולתירוץ השני, אין איסור לחמץ עיסת תרומה, כי בלא הכי היא הייתה מחמיצה.

וכתב ה'איילת השחר' שתירוצי התוספות אינם חולקים זה על זה, והתוספות הביאו שני סברות להתיר עירוב תרומה בחמץ. אולם הדרך אמונה (מעשר שני ז, יא) הביא נפקא מינה בין התירוצים באיבוד מעשר שני. וכן לענין שביעית כתב (ציון ההלכה שמו"י ה, ס"ק נח) שהתירוץ הראשון בתוספות לא נאמר לגבי שביעית.

אמנם ב' התירוצים עוסקים בעיסה מוכנה, ומכיון שעומדת להאסר, מותר לשורפה, אולם תבשיל של חמץ שמערב בתוכו פירות שביעית, הרי אין הפירות עומדים להאבד, ובכך שמערבם בתוך החמץ, גורם להם הפסד בידיים. ולכאורה משמע שהוא אסור בכל אופן, וצריך עיון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.