===========================================

לתבלינים יש משמעות חשובה בתוצאת המאכלים, ויש לדעת האם נוהג בהם קדושת שביעית.
ראוי להבדיל בין התבלינים, כי יש בהם הרבה מינים כמבואר בתוספות ביומא (פא: ד"ה שהפלפלין). יש תבלינים כדוגמת השום והבצלים הניתנים בתבששיל לצורך תבלין, אך הם עומדים למאכל גם כצורתם. ולעומתם יש תבלינים שאין דרך לאוכלם בנפרד. גם בתבלינים שאינם ראויים בנפרד יש חילוק בין אותם שמכניסים לקדירה, ואוכלים אותם יחד עם התבשיל, ויש שצוררים אותם בתוך בד שיתנו טעם ולא יתערבבו כעין שקיות תה, ובגמר השימוש מוציאים ומשליכים. ויש לברר את גדרם של אלו התבלינים.
לענין טומאה מצאנו במשנה בחולין (קיז.), שהעור והרוטב והקיפה מצטרפין לטומאת אוכלים. והגמרא שם (קכ.) מפרשת שקיפה זה תבלין, וביארו הראשונים, שתבלין לא נחשב אוכל אדם לענין טומאה, אולם אם מצרפים אותו למאכל אדם, הוא מצטרף לשיעור טומאה.
לענין עירובין נחלקו בגמרא (עירובין כט.), יש שסוברים שלא ניתן לערב בתבלין משום שאינו ראוי למאכל אדם בשעת קניית העירוב, כמבואר בתוספות (יומא שם), ואכן כן פסק הטור (או"ח שפו) אולם הרמב"ם (עירובין א, יא) כתב, שדינו כירק וניתן לערב גם בתבלין.
לגבי מעשר נחלקו התוס' בשני תירוצים (נדה נ. ד"ה כל) לתירוץ א' תבלין שראוי למאכל אדם כגון שום ובצל, יש בו מעשר. אך תבלין שאינו ראוי למאכל בפני עצמו, אין בו דין מעשר. ולתירוץ הב', אכן אין דין מעשר בתבלינים, ואפילו בראויים למאכל בפני עצמם. וכן כתבו התוספות בחולין (ו. ד"ה אינו)
בענין שביעית פסק הרמב"ם (שמיטה ויובל ה, כב), שתבלין של שביעית בתוך תבשיל, אם יש טעם של התבלין, יש בו קדושת שביעית. וכתבו התוספות (נדה וחולין שם) שלענין שביעית יש קדושה אפילו בדבר שאינו ראוי למאכל בפני עצמו, משום שהם בכלל מאכל בהמה. וזה חומרא שיש בשביעית יותר ממעשר, כמבואר בשבת (סח.)

הנאתו וביערו שוה
ובעצם חומרת השביעית על פני מעשר הקשה ה'דרך אמונה' (ביה"ל ה, כב), שאינו תלוי בהיתר מאכל בהמה, אלא מתחיל מכך שההנאה מהגידול מתרחשת במקביל לכילוי, וזה נקרא הנאתו וביעורו שוה (סוכה מ.), ובתבלינים הנאכלים בפני עצמם, נבין שהכלוי מתרחש באכילתם, אך בתבלינים שבאים לתת טעם, ההנאה מתקבלת בעת הבישול, אך התבלין לא מתכלה, ורק לאחר מכן שמשליכים אותו – הוא נאבד. ואם כן אינו שוה לזמן ההנאה.
וכתב בזה הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל ג' תירוצים:
א.] למרות שאין הנאתו שוה לכילוי, מכל מקום לדעת רבים, בהנאה בקודמת לכילוי, נחשב כדבר שהנאתו וביעורו שוה. אך דוחה זאת מדברי רש"י ותוס' (בבא קמא קא:) שמדוייק שהנאה קודם כילוי נחשבת כאין הנאתו וביעורו שוים.
ב.] הנאת התבלין היא בשעה שהוא עובר לתוך התבשיל, והכילוי גם הוא באיבוד תועלת התבלין, ולכך נחשב הנאתו וביעורו שוה.
ג.] הנאה מתבלין היא בשעת אכילת התבשיל, והכילוי נחשב השעה שהטעם כלה, ולכך נחשב כהנאתו וביעורו שוה, כפי שכתבו התוספות (שם)
יהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה

===============================================

במשנה בפסחים (יא:) מובא, שבזמן בית המקדש היו מניחים בערב פסח סימנים, כדי להורות לעם את השעה המדוייקת שצריך לשרוף את החמץ. ובברייתא (שם יד:) מובא עוד בשם אבא שאול, שהיה סימן על ידי שתי פרות שהיו חורשות במעלה הר המשחה. כאשר שתיהן חורשות – מותר לאכול. אחת חורשת – מפסיקים לאכול. אף אחת אינה חורשת – שורפים את החמץ.
והקשו הלומדים, הכיצד היו עושים את הסימן הזה בשנת השמיטה, והרי אסור לחרוש בשביעית. וביישוב הדברים נכון להביא מספר חילוקים שאגב השאלה, יחדדו בפנינו כמה מהפרטים הנזכרים בענין שנת השמיטה.

החורש כדי ללמד הפרה
נחלקו בירושלמי (שביעית ד, ד) חכמים ורשב"ג, אם מותר מותר ללמד את הפרה לחרוש בשביעית. דעת רשב"ג שמותר לחרוש בשביעית בשדה לצורך לימוד הבהמה, אלא שיש להקפיד שלא לסמוך את המענה. לסמוך את המענה פירושו, לחרוש ברציפות הלוך ושוב, כך פירש הרש"ס שם. זו דעת רשב"ג אולם לחכמים אסור לחרוש בשדה כלל, והתירו רק בחולות - מקום שאינו מתאים לחרישה וזריעה.
ומבואר בדעת רשב"ג, שבאופן זה מותר ללמד את הפרה לחרוש, ואפשר שהשתמשו בפרות הצריכות ללמוד, ובזה הותר לחרוש גם בשמיטה. אמנם להלכה פסק מהר"י קורקוס (שמו"י א, ו) כדעת חכמים, שאסור לחרוש בשדה כלל.

מקום שאינו ראוי לזריעה
כאמור, נפסק להלכה (שם) כדעת חכמים, ואסור לחרוש בעפר, אך בחול מותר. וכתב החזון איש (שביעית כ, ה), שמותר דווקא בחול גס, וביאר הדרך אמונה (שם א, ו) שהוא חול שהכל יודעים שאינו ראוי לזריעה. אך במהר"י קורקוס מובא טעם אחר והוא, שחול אינו צריך חרישה, ולפיכך בכל חול מותר לחרוש. ואפשר שבהר המשחה היה מקום חול, שעליו היו הפרות עומדות, ולכך לא היה בו חשש חרישה גם לדעת חכמים.
במהר"ם חלאוה (פסחים שם) כתב, שבהר המשחה לא היה מקום הראוי לזריעה, על פי זה כתב לבאר את דברי הירושלמי שנביא בסמוך, אך בעיקר דבריו אפשר, שכיון שהוא לא היה ראוי לזריעה, הוא נחשב כמו חול שהכל יודעים שאין תועלת במלאכה.

בערב פסח שחל להיות בשבת
אמנם בעיקר השאלה יש לעיין, ששביעית נוהגת פעם בשבע שנים, ואילו בתוכם עשוי לפול כמה וכמה פעמים, שערב פסח יחול בשבת. ובין כך יקשה, כיצד עשו סימן זה בשבת?
ובירושלמי (שם) הביא שתי גרסאות נוספות לסימן שעשו בזמן ההוא. לגירסה אחת הניחו שני סדינים, ולגירסה אחרת הניחו שני נרות. ומבאר הירושלמי, שאין מחלוקת בין הגרסאות, אלא שסימן הנרות נהג בימות החול, והסדינים נהגו בערב פסח שחל להיות בשבת.
ואפשר שלפעמים שהיה אסור השתמשו בסימנים אחרים.

נראות כחורשות
בירושלמי (פסחים א, ה) הקשה, שהרי ירושלים הייתה מקום קיבוץ של כל ישראל, והיו מקומות רבים שנהגו שלא לעשות מלאכה בערבי פסחים, וכיצד התירו לחרוש בירושלים. ותירץ הירושלמי, והביאו התוספות שם (יד. ד"ה שתי), שהפרות לא חרשו ממש, אלא היו נראות כמו פרות החורשות. וביאר הפני משה (שם) שהיו מניחים עליהם את כלי החרישה, אך לא הוליכו אותן.
וכן כתב רש"י (שם) שחרישת הפרות הייתה סימן בעלמא, ולפיכך יובן שהפרות לא חרשו, אלא רק היו נראות כחורשות ומותר.

שדה הקדש והפקר
עוד יש לדון בהר המשחה אי דינו כקרקע הפקר שאין בה איסור מלאכה, וגם אם לא היו הפקר, אפשר שהיו בכלל אדמת הקדש. וגם בפרות יש לדון אם היו בבעלות פרטית, וכן אם הועמדו על ידי ישראל או על ידי גוי. וצריך עיון עוד.