• Version
• Download 17
• File Size 1.09 MB
• File Count 1
• Create Date אפריל 13, 2022
• Last Updated אפריל 13, 2022

54 - העולשין

מהו העולשין?

העולשין כולל בתוכו מגוון רחב של גידולים. בגמרא מובא שיש עולשין גינה שהם משובחים יותר, ויש עולשי שדה שהם מין זהה אך פחות יותר. (שביעית ז, א ובירושלמי. וכן פסחים לט.).
עשב זה משמש לאכילת בהמה (שבת קג.) אך בשעת הדחק הוא יכול לשמש לאכילת בני אדם. (ר"ש שביעית ז. א) ויוצאים בו ידי מצות מרור בליל הסדר (פסחים שם)
אסור לתלוש את העולשין בשמיטה משום שהוא מכשיר ומתקן את הקרקע, (ר"ש שביעית ד, א) ואם משאיר את הדקים, וניכר שתולש משום שצריך את הירק - מותר (שם).
התולש עולשין בשבת לצורך יפוי הקרקע חייב בכלשהו, אולם לצורך אכילה, חייב החל משיעור 'כמלא פי הגדי'. (שבת שם)
לגבי זיהויו של העולשין מצאנו פירושים רבים. בירושלמי ריש כלאים מבואר ששמו 'טרקסימון', הרבה ראשונים הביאו ששמו 'הינדבי' (כלאים א, ב. שביעית ז, א) וברש"י (פסחים לט.) תרגם את שמו בשם 'קרישפל'. התפארת ישראל (שביעית ז, א). מביא שלושה גרסאות מרבותינו הראשונים 'ענדיוויען', 'קירבעל', 'וועלשע שלאטין'. וראה בב"ח (או"ח תעג), שהביא ששמו 'קורביל'.
זיהוי הצמח בימינו. יש הסוברים שעולשין הינו צמח הקרוי בימנו 'עולש מצוי' (Cichorium intybus) המופיע בתצלום. צמח בר בעל עלים מחודדים בגוון כחול-סגול.
צמח זה הינו חד-שנתי דבר המסיע להנחה שלפני כל מחזור זריעה נדרשו החקלאים לנכש את העשב מהאדמה. כמו כן הוא היה גדל בגינות (רא"ש כלאיים שם) מצד שני צמח זה אינו מריר, ונראה שהוא ראוי לאכילה אף שלא על ידי הדחק. מה גם שהעולש מתנשא לגובה של מטר ואף יותר, עם גבעול עבה ופרים וזרעונים אשר כולם ראויים לאכילה. וקשה להגדירו כעשב
עד היום נוהגים להפיק ממין עולש, משקה דמוי קפה הקרוי 'ציקוריה'. ומעניין לציין, שמפרשי הירושלמי (כלאים א, ב) מתרגמים את עולי השדה 'ציקוריע'.
רבים לוקחים למרור את עולש הנקרא 'אנדיב', והוא מתחבר עם לשון הראשונים - הינדבי. ירק זה גדל על שורש הדומה לחזרת של ימינו, לאחר הלקיטה מניחים את הירק במקום לח והוא מעלה גידול כרוב סגור וצבעו לבן. טעמו מריר בעיקר באזור השורש.

תורת אוכל במרור | קדושת שביעית בעולשין

עולשין הוא מין מרור ויש בו קדושת שביעית רק אם חושב עליו לצורך מאכל אדם אולם אם חושב עליו למאכל בהמה אין בו קדושת שביעית || ביאורו של הרש"ס על הירושלמי שופך אור חדש על טעם הקדושה בעולשין והסיבה שאינו נידון כמו לוף השוטה.

בפרק שביעי במסכת שביעית קבעה המשנה כלל: כל דבר שהוא מאכל אדם יש בו קדושת שביעית. והמשנה מפרטת מהם מאכל אדם, לוף שוטה, עולשין, וכדומה. אמנם נשאלת השאלה, וכי אין לתנא דברים יותר ראוים למאכל אדם מאשר לוף ועולשין.
וביאר הר"ש (ד"ה והכרישין) שכל המינים הללו ראוים למאכל אדם רק בשעת הדחק, ומן הפסוק לא היינו יודעים שיש בהם קדושה וזה גופא חידוש המשנה, שלמרות זאת יש בהם קדושת שביעית.
ובאמת הלוף אינו ראוי למאכל אדם, ומבואר במשנה בעוקצין (ג, ד) שאין בהם טומאת אוכלים לפני שהם עוברים תהליך המתקה. גם לענין העולשין שהן מין מרור (וראה מושג בשביעית). ומובא בירושלמי (ז, א) שהם קדושים בקדושת שביעית רק באופן שחישב עליהם לצורך מאכל אדם.
ויש להקשות על העולשין הנזכר במשנה, שלמרות שאינו עומד לאכילת אדם, הרי הוא בכלל מרור, והרי התורה צוותה לקחת מרור בחג הראשון של פסח, וגם אם אינו עומד לאכילה בשאר השנה, הוא עדיין נלקח לאכילת כל אדם בליל הסדר, וגם אם המשנה לא הייתה מחדשת את דין העולשין היינו יודעים שיש בו קדושת שביעית מכך שהוא נצרך לקיום מצוה.
ולכאורה יש להוכיח, שגם אם הוא נלקח לאכילת מצוה, עדיין אינו חשוב מאכל אדם עד שיהיה נאכל מצד עצמו. וגם לקיחתו לצורך מצוה לא נותנת בו תורת אוכל.
ובירושלמי (ז, א) הובא הדין שלוף השוטה קדוש רק משעה שממתקים אותו, ותמהה הגמרא כיצד יתכן שלוף יהיה קדוש בקדושת שביעית רק אחרי פעולת המיתוק, והרי בשעה שנתלש אין בו קדושת שביעית, ואיך יתכן שיהיה דבר שבלקיטתו אין בו קדושת שביעית, ולאחר מכן נולד בו דין שביעית.
והירושלמי לא הוכיח מעולשין, שגם הם קדושים רק אם חושב עליהם למאכל אדם, ומבאר הרש"ס שעולשין צריכים להיות קדושים גם קודם מחשבה משום שהוקשו למרורים, ומכיון שמרור רגיל קדוש בקדושת שביעית, גם העולשין יקבל קדושה למרות שאינו ראוי כצורתו למאכל אדם.
וצריך עיון אם כוונת הרש"ס שהקש העולשין לשאר מרורים נותן בו דין קדושה חדשה, או שעצם הענין שהוא מין מרור, הרי הוא משמש למצוה, ויש בו תורת שביעית מצד שעומד לקיום מצוה.
ומכל מקום מבואר שסברת הרש"ס לא פוטרת את העולשין ממחשבה, ורק באופן שחשב עליו למאכל אדם יש בו קדושה, ואפילו שהוא ראוי לאכילת מצוה, צריך מחשבה.
ואפשר להביא מזה ראיה, שכוונתו לצד הקולא שבעולשין מצד היותם עומדים למצות מרור. כי אם הטעם היה משום שהם הוקשו לשאר צמחים, הרי הקשם נותן בהם דין מאכל אדם, ואינם צריכים מחשבה כלל, אולם אם הכוונה שהם יכולים לשמש לצורך מצוה, הרי שאינם ראוים לאכילה מצד עצמם, אלא יוצאים בהם ידי חובה, ורק שחושב עליהם לצורך מצוה, יש בהם קדושה.