למצרים הייתה מעלה אחת על פני שאר האומות, הם לא טרחו לרגע להסתיר את השנאה לבני ישראל. ככל שעם ישראל הצליח יותר, המצרים הוסיפו שנאה על שנאתם. התורה מעידה זאת במפורש: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ההצלחה של עם ישראל העיקה עליהם, כך מסביר התרגום, עם ישראל הוציא אותם משלוותם.
מה זה ויקוצו? הגמרא בסוטה (יא.) דורשת, 'מלמד, שהיו דומין בעיניהם כקוצים'. מסביר רש"י שם, שהמצרים הרגישו כאילו כל גופם לוקה בקוצים. אמנם בפירוש על הפסוק מביא רש"י שקוץ האמור בפסוק הוא מלשון 'מאוס'. והראשונים הסמיכו זאת למקראות אחרים, כמו שמצאנו ברבקה שאמרה ליצחק 'קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת'.
השימוש במשל הקוצים מצריך הסבר, שכן הקוצים מופיעים בתדירות לצידו של הכרם. דרך התורה למשול את הרשעים לקוצים. כמו שנאמר בבלק 'וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (במדבר כב,), וידוע המעשה המובא בהשוכר את הפועלים (ב"מ פג:) שרבי אלער ברבי שמעון מסר רשעים להריגה, כאשר הוא מכנה אותם 'קוצים'. וראה בכלי יקר שמציע מספר אפשרויות בביאור המקרא.
ישנו רעיון שמצאתי בכתבי סבי זצ"ל, בו עמד על הרעיון שבמשל הקוצים. כי כפי שהובא קודם הקוץ מתאר מיאוס. ובבלק מובא 'וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', ויש כאן חלוקה בין סוף הפסוק לראשיתו. מלבד מה שמואב מאס בבני ישראל, הוא גם פחד ממנו. ואילו בפרשתנו מוזכר שמצרים לא פחדו מבני ישראל, הם הסתפקו בלשנוא. ונשאלת השאלה מהו החילוק בין מואב למצרים.
ובפשטות התשובה היא, שבהיותם בגלות לא ראו המצרים צורך לפחד מעם ישראל, כאשר עם ישראל בגלות, עם ישראל לא היה מאוחד, ובהיותו במצב כזה אין מי שיפחד ממנו. לעומת זאת כאשר בלק ניצב מול עם ישראל, זה היה כבר עם לכל דבר. מה שמייחד אותו זו האחדות שיש בין כל חלקיו, כאשר האחדות ניצבת בראש העם, זה מה שמביא את האומות לפחד מהעם.