פרעה הוא דוגמא מצויינת למידות רעות ומקולקלות. אך השיא נשבר בתחילת הפרשה כאשר הקב"ה אומר למשה לבוא אל פרעה, אחרי שה' הכביד את ליבו. ראשיתה של הפרשה קשורה בסיומה של הקודמת, שם כזכור התחנן פרעה לפני משה ואהרן שיעתירו בעדו שתסתיים מכת ברד. משום מה מכה זו הגדישה את הסאה, כאשר ה' הכביד את לב פרעה באופן מיוחד. בעיקר הענין עומד רעיון מענין שמחבר ומאגד את תחילת הפרשה אם סופה בקשר אחד.
עם סיומה של פרשת בא, מביאה התורה את פרשת תפילין. את הפרשיות הללו צוותה התורה להניח על היד ובין העיניים, כדי שהאדם לא ישכח את חוזק יד ה' שהתגלה במצרים. אלא שהמתבונן יבחין שאנו מוקפים ומסובבים בניסים בכל שעה, ולמרות זאת התורה צוותה להניח זיכרון שינציח את הניסים המפורסמים כמו יציאת מצרים, במקום להדגיש את הניסים הקבועים שמלווים אותנו יום יום. ועל כך כתב הרמב"ן את אחד הציטוטים היותר מפורסמים: 'שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם'.
הרמב"ן מדגיש את הנקודה, שההכרה בניסים הינו חלק מהותי בעיצוב דמותו של האיש המאמין. ובכל זאת רצה הקב"ה שיזכרו את הניסים הגלויים כפי שמוסיף: 'ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים'. ועל ידי התבוננות אדם מצליח להעמיק את מבטו אל הניסים שמסתתרים מאחורי הפעולות שנראות סתמיות כביכול, אך ההתבוננות בהם חשובה כפי שכותב הרמב"ן: 'שהם יסוד התורה כלה'.
בפרשה הקודמת מתואר כיצד פרעה הזעיק את משה ואהרן שיעצרו את מכת ברד. משה רבינו אומר לפרעה שלאחר שיפרוש כפיו אל ה', 'הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד'. בסדר הזה! קודם הקולות יפסיקו, ולאחר מכן יעלם הברד. וכך קרה! "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה". הקולות אכן פסקו, והברד נעלם. נותר באויר לימות יהושע (כמבואר בברכות נד:). אולם פרעה ראה הכל בצורה הפוכה "וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת" קודם הברד, ואחר כך הקולות. וראה בחזקוני שהוסיף עוד דקדוקים שפרעה חישב, שכל אלה גרמו לכך שהתורה אומרת: "וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו", זאת אומרת, שהדבר שהכביד את לב פרעה היה הנסיון המתמיד לעקם את המציאות כפי ראות עיניו. כך שלפי המציאות שרצה ליצור, הדברים של משה לא התקיימו בצורה המדוקדקת שנאמרה, ועל זה היה בונה תילי תילים של תירוצים.
וזה הרעיון שמקיף את הפרשה מראשית ועד אחרית. בתחילה מוצגת בפנינו עונשה הרע של ההתעלמות ממציאות הניסים, פרעה מכביד את ליבו שלו על ידי מצגות שווא מתובלים בתירוצים והסברים. בסוף הפרשה מציגה התורה את הפתרון, זכירת יציאת מצרים ושאר הניסים הגלויים, הפתרון שפותח בפנינו שער התבוננות בפרטים הקטנים, הולך ומעמיק עוד ועוד, שהוא יסוד כל התורה, כאמור בדברי הרמב"ן.