בפרק האחרון בהלכות שמיטה ויובל (פרק יג) מונה הרמב"ם כמה דינים שנאמרו בשבט לוי. בכלל זה דיני נחלה בארץ ישראל, ערי מקלט, בתי עיר חומה. ואכן ההלכות הללו סובבות סביב מעלתם של שבט לוי, שכל נחלתם מאת ה' כמבואר בפסוק (במדבר יח, כ ויהושע יג, לג) ומכיון ששבט לוי הובדל מעם ישראל, נהגו בו דינים אחרים משאר העם. אולם בהלכה האחרונה מסיים הרמב"ם ביסוד גדול ונפלא, וכך כותב:
"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלוקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים" וכו'.
הרמב"ם מבאר, שהיכולת להתרומם ולהתעלות למדריגה גבוהה, אינה תוצאה של קשר וקורבה לאהרן הכהן, אלא כל אדם יכול להגיע בכוחות עצמו להיות כשבט לוי, שעל ידי שמקיים את דברי ה' באופן הנכון, הוא מתקדש להיות כמו שבט לוי, אשר ה' חלקו ונחלתו לעולם. ולאור זאת מסיים הרמב"ם, שאדם שיעשה כך, יזכה שכל צרכיו יסופקו בידי ה', 'כמו שזכה לכהנים ללוים', כלומר, כמו שהכהנים והלווים זכו שה' ימלא את כל צרכיהם.
בסופו של דבר, שבט לויה נושא בתוכו קדושה העוברת מאב לבנו, אשר מבדילה אותו משאר העם. אך מדברי הרמב"ם באנו לידנו חידוש, שזכותם של הלויים הינה תוצאה של עבודת ה' בכל הכוחות, ורק לאחר מכן, זכו גם לייחוס המשפחתי.
נראה להטעים זאת גם מדברי המדרש רבה (במדבר ג, ה) אשר שואל שאלה בסיסית, 'בזכות מה יצאו ישראל ממצרים'. פשוטו כמשמעו. המדרש מברר מה הייתה הסיבה המרכזית שמחמתה זכו ישראל להגאל. והמדרש משיב: 'א"ר יהושע בן לוי מפני שצפה הקדוש ברוך הוא שהם עתידין לעשות לו משכן'. זאת אומרת, שכל היציאה הייתה בשביל הקמת המשכן במדבר. אך המדרש ממשיך ושואל על בני לוי: 'ושבטו של לוי בזכות מה יצאו' וכבר מן השאלה ניכר שלשבט לוי התנהל בדרך אחרת, כך שסיבת גאולתו שונה מכלל ישראל. אך המדרש ראה טעם לשאול, שמא גם בני לוי זכו לצאת ממצרים בזכות עבודת המשכן. אך כאן משיב רבי יהושע בן לוי: 'לא אלא בזכות עצמן'.
וגם כאן ניכר אותו היסוד. שלשבט לוי הייתה מעלה עצמית שהובילה לכך שדרגתו הייתה מורמת מעל כל כלל ישראל. וכך גם כשהגיעה שעתם להגאל, זכה שבט לוי להגאל בזכות עצמו – בזכות מעשיו. ואת כל המעלות הנפלאות מעניק הקב"ה לכל אדם שבוחר לעבוד אותו כפי שציווה.
גם בפרשתנו אנו מוצאים שפנחס זכה לכהונה מחמת שהרג את זמרי, וכן אומר ר' אלעזר בשם רבי חנינא בגמרא בזבחים (קא:) 'לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי' ונחלקו הראשונים אי היה כהן הדיוט קודם לכן אי לאו. כי רש"י על התורה כתב: 'אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן'. ואילו בפירושו לגמרא (ד"ה: לייחס) כתב, שהיה כהן קודם לכן, ובזכות מעשה זה זכה לייחוס של בניו אחריו, שגם הם יהיו כהנים, וכן כתבו עוד הרבה ראשונים כדוגמת התוספות והשטמ"ק. כך או כך, אנו מוצאים שפנחס זוכה למעלה יתירה שלא הייתה בו מחמת שייכות השבט. וזכוה לכל זה בזכות פועלו, מפני שכפי שנתבאר בדברי הרמב"ם, די בכך שהאדם מקיים את רצון ה', כדי לזכות לדרגתם של בני לוי.
ויש בזה כדי לעורר כל אחד ואחד, למעלתם המופלאה של לומדי התורה בימינו. שכן אין ספק מוציא מידי ודאי, ובכל צאצא לבית לוי יש להעמידו בספק מחמת חוסר הייחוס. אולם לומד תורה אמיתי, אשר פורק את עול החשבונות, המרחיק את עצמו מן הבטלה, וקובע את עצמו במקום תורה, הרי הוא לוי אמיתי, שה' חלקו ונחלתו.
וזכות נפלאה היא, לציין כאן חידושו הנוקב של הגאון הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שביאר את דברי משה רבינו לעדת קורח (במדבר טז, ט-י) "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אלוקי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל" וגו'. היינו, שבני קורח שאפו לזכות למשרה תורנית כלשהי, אך משה רבינו אומר להם, שאין להם טעם לבקש עוד מעבר לכך שהם מובדלים להיות לויים. כי מעלת שבט לוי שהם נושאי הדגל התורני, שכל קיום התורה נשען על כתפיהם. והרי זו אחריות עצומה, ואין לך משימה גדולה מזו, ומדוע תבקשו גם כהונה. די לכם בכך שאתם ממשיכים מסירת התורה לדורות הבאים, וזו האחריות הגדולה ביותר, ומעבר לזה אתם לא צריכים דבר.