הקדמה
בפרשת השבוע אנו פוגשים שוב את העיר גרר, היא המקום אליו ירד יצחק כאשר רעב כבד פקד את ארץ כנען. גרר מוזכרת כמה פעמים בחומש בראשית, והיא הייתה מקום מושבו של אברהם אבינו במשך עשרים ושש שנים. (רש"י בראשית כא, לד)
על פניו נראה, שגרר הייתה בתוך ארץ ישראל, ויובאו לכך מספר ראיות בהמשך. במאמר הנוכחי נבוא להוכיח כל שניתן את מיקומה של העיר גרר, ובתוך כך ליישב כמה שאלות הקשורות למצוות השמיטה, ולשאר מצוות התלויות בארץ.
בין השאלות בהם נעסוק הם: האם רצועת עזה נכבשה על ידי עולי מצרים. עד היכן כבשו עולי בבל בגבול הדרום, ובאיזה אופן נוטה קו הגבול בנקודה הדרום מערבית של ארץ ישראל, ומה מעמדם של הישובים השוכנים לדרומה של העיר אשקלון.
גור בארץ הזאת
בפרשתנו מובא: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה" (בראשית כו, א). ובתרגום יונתן מובא, שמטרת ההליכה לגרר הייתה בכדי לרדת למצרים, כפי שנהג אברהם אביו בעת הרעב (בראשית יב, י). והנה ידוע לנו שיצחק התגורר בארץ הנגב, בבאר לחי רואי (לעיל כה, יא. כד, סב) עוד ידוע לנו כבר, שהדרך מארץ הנגב לארץ מצרים עוברת דרך העיר גרר. וכן אנו מוצאים ביציאת מצרים שכתוב: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹוקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא". הרי לנו, שהדרך המהירה בין ארץ ישראל למצרים עוברת דרך ארץ פלשתים.
כאמור, בשעה שיצחק הלך לעבר מצרים, נגלה אליו הקב"ה ואמר לו, "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". ומבאר המדרש (רבה סד, ג) שיצחק נידון כקרבן עולה, שאסור לו לצאת חוץ לקלעים. כך יצחק צריך להשאר בתחומי ארץ ישראל. ועל כן אומר לו ה': "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת" ומיד: "וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר". ומבואר בפשיטות, שגרר היא חלק מארץ ישראל. עוד התבאר לנו, שגרר שוכנת בין ארץ הנגב לארץ מצרים.
וראה תוספות (גיטין ב. ד"ה ואשקלון) שהסתפקו האם גרר בתחום ארץ ישראל, ופשטו זאת מסברא: 'דמסתמא דאברהם ויצחק היו דרין בארץ ישראל'. ומשמע מן הדברים, שלארץ ישראל הייתה קדושה כבר בעת ההיא, קודם שכבשו עולי מצרים את הארץ, טרם שירשו וישבו בה. ואכן זאת מצאנו שכבר בעת ההיא הייתה הארץ קדושה, בכל הגבולות שנתנו לאברהם בברית בין הבתרים, (טו, יח) שם נאמר: "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" ועל כן נבוא ליסוד, שמלבד קדושת עולי מצרים, הייתה קדושה מוקדמת שנהגה משעת ההבטחה, שאז נהייתה 'אחוזת עולם'.
העיר גרר
בפרשת וירא (בראשית כ, ב) התוועדנו לראשונה לכך, שאבימלך הוא מלך גרר. וכן בפרשתנו מבואר שאבימלך הוא מלך פלשתים, אשר מקום מושבו בעיר גרר. וזה כבר ידוע לנו, שארץ פלשתים שוכנת על המים. וכן מבואר בפסוק בצפניה (ב, ה) "הוֹי יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים דְּבַר ה' עֲלֵיכֶם כְּנַעַן אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְהַאֲבַדְתִּיךְ מֵאֵין יוֹשֵׁב".
שם העיר גרר נדרש בכמה פנים, ובירושלמי (שביעית ו, א) מובא, ששמה העתיק היא 'גרדיקי'. (ויש שגורסים גדריקו). ובירושלמי שם מוזכר, שגרר הייתה אזור הגבול של ארץ ישראל, עד שהגמרא שואלת, מדוע לא גזרו על גרר טומאת ארץ העמים. ותירוץ הגמרא הוא, שנוי העיר רע. ובפשטות הכוונה, שחז"ל לא חששו שאנשים ילכו לגרר, מחמת והייתה מקום שאינה נוחה למגורים. והתבאר לנו מכל מקום, שגרר עומדת בקצה גבולות הארץ.
עוד מובא בירושלמי (שם) שהעיר גרר נמתחה עד נחל מצרים. דבר שמחזק את ההבנה בנאמר בברית בין הבתרים, 'מנהר מצרים, ועד הנהר הגדול'. מאחר ובנקודה זו הסתיימה ארץ ישראל.
יש להוסיף עוד ידיעה, שתסייע בקביעת מיקומה של גרר. כי הנה לאחר שנהפכה סדום אומרת התורה: "וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר". (שם כ, א). מיקומה של גרר מתואר בפסוק: בין העיר קדש, לעיר שור. ובתרגום אונקלוס תרגם: 'ויתיב בין רקם ובין חגרא', ומדייקים מכך התוספות (גיטין שם) שגרר הייתה בסביבת רקם וחגר.
אמנם גם מקומו הקודם של יצחק היה באותו אזור, כי הנה קודם לכן היה גר בבאר לחי רואי, ובפסוק כתוב: "עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד". ותרגם אונקלוס: 'היא בין רקם ובין חגרא'. ומשמע מכל זה, שכולם היו באזור הנגב, והיו סמוכים זה לזה.
עולי בבל ועולי מצרים
עד כה דיברנו מענין קדושת הארץ המובטחת לאבותינו. אולם יש להבדיל בינה לבין קדושת הארץ התלויה בקידוש וכיבוש. וכן מצאנו בגמרא בקידושין (לז.) שכל מצוות התלויות בארץ נהגו רק משעה שעולי מצרים כבשו את הארץ. גם התיישבותם של עולי הגולה, נתנה קדושה לארץ ישראל, כדי שינהגו בה כל המצוות התלויות בארץ. גם זה מוכח מהגמרא (מגילה ט:).
אלא שיש הבדל בין הקדושה הראשונה לשניה, שקדושה ראשונה בטלה, ושניה נותרה כמבואר בערכין (לב:) עובדה זו הובילה לכך, שיש שלושה דרגות קדושה לארץ ישראל, כמשנה בשביעית (ו, א) "שלש ארצות לשביעית". וזו הסיבה שהאריכו במשנה ובגמרא לבאר את המקומות המדוייקים שנכבשו על ידי עולי בבל.
ולאור הדברים, עלינו לדקדק היטב בכל המקומות שנכבשו על ידי עולי מצרים, ויותר מכך יש לדעת בבירור, היכן לא כבשו. המלאכה מורכבת יותר לאור דברי הראשונים, שקדושת עולי מצרים נמשכה עד חורבן בית ראשון. ונמצא שכל הנכבש על ידי דוד ושלמה, נכלל בכיבוש עולי מצרים (עי' כפתור ופרח יא). וכן לענין קדושה שניה, מצאנו שקדושת הארץ חלה גם בכיבוש שנעשה מאוחר יותר, כגון בימי ינאי המלך, כמבואר בקידושין (סו.) שכבש שישים כרכים. וכן הורדוס, ומלכות בית חשמונאי (ראה מור וקציעה שו).
העיר עזה
כבר התברר לנו, שבכל מקום שהתורה מזכירה את גבולות הארץ, מופיע נהר מצרים והר ההר. ומבואר, שגבול ארץ ישראל כולל בתוכו את כל רצועת הים מנהר מצרים בדרום, ועד הר ההר בצפון. וכך הוא פשט המקרא. גם בימי שלמה המלך הייתה הארץ כבושה בידי ישראל עד נחל מצרים, כמו שכתוב: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם" (מלכים א, ח, סה). וכן כתב הכפתור ופרח (יא): 'שהרי עולי מצרים הדבר מבואר שכבשו הכל מן הקצה אל הקצה'. נמצא שכל הארץ נכבשה על ידי עולי מצרים, וממילא נתקדשה בקדושה ראשונה.
גם העיר עזה נכבשה בתקופת עולי מצרים, כמו שנאמר בפסוק: "וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ" נמי חייבת מדרבנן. וראה ברדב"ז (ד, ל) לשיטות הסוברות שחיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה מן התורה, גם עזה חייבת בכל אלו מן התורה, ראה שם את דבריו.
בכל הנוגע לכיבוש עולי בבל, מצאנו שני דעות. במשנה בשביעית (ו, א) כתוב: 'כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב'. וכתב הכפתור ופרח (שם), 'ושל עולי בבל, נחל מצרים, כזיב, וזה לפי משנת שביעית'. זאת אומרת, שבמקום למשוך חוט מנחל מצרים לטורי אמנון, גבול עולי בבל הוא במשיכת חוט מנחל מצרים עד כזיב. גם באופן זה נמצא את עזה בתוך גבול עולי מצרים. וכן כתב הרדב"ז (שם): 'שוב מצאתי לבעל ספר כפתור ופרח תלמידו של הרב ז"ל שכתב שעזה בכלל ארץ ישראל היא' בתוך כך במשנה בגיטין (א, א) כתוב: 'מאשקלון לדרום, ואשקלון כדרום', ומשמע שגבול הדרום הסתיים באשקלון, ולפי זה עזה אינה בכיבוש עולי בבל, וכיום אין לה קדושה.
והתוספות בסוגיא שם (גיטין ב. ד"ה ואשקלון) הביאו העמידו שני מהלכים בביאור הסוגיא. האם כוונת התנא רק לגבולות הקשורות לקיום גיטין, או לעיקר קדושת הארץ. לעומת זאת ראה במהרי"ט (א, מז), שנשאל האם עזה בתחום ארץ ישראל, ומכריע מהמשנה בגיטין שאין בה קדושה, מחמת וגבול עולי בבל הסתיים באשקלון. ונמצא שנחלקו הרדב"ז והמהרי"ט במעמדה של עזה בזמן הזה.
ובעיקר דברי הכפתור ופרח (הובא בתוי"ט שביעית ו, א) ראה בחזון איש (ג, יח) שהשיג, שלא נתבאר מקור דברי הכפתור ופרח. והלכה זו לא נתבארה על בוריה, אך מכל מקום יש לסמוך על דבריו, לתת לאזור זה דין ארץ ישראל.
העיר רקם
בתחילת הדברים עסקנו בעיר גרר, שהייתה בארץ פלשתים העומדת בדרומה של אשקלון. ויש להביא מכאן ראיה לנידון אחר הקשור בקביעת מיקומה של העיר רקם. והדברים מבוססים על דברי התרגום, שמתרגם בהרבה מקומות את העיר 'קדש', לרקם.
והנה כתב הרמב"ם בהלכות תרומות (א, ז) "אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, מרקם שהוא במזרח א"י עד הים הגדול". אותה רקם מוזכרת גם במשנה בגיטין, אך כבר ציינו לדברי התוספות שם, המביאים לחלק בין קיום גיטין למצוות התלויות בארץ. אולם מדברי הרמב"ם מוכח, שרקם גובלת את ארץ ישראל גם לגבי קדושת הארץ. כפי שעוסק נושא הפרק – בהלכות תרומות ומעשרות.
עוד עולה מן הדברים, שרקם שוכנת במזרח, אלא שלא נתבאר אם היה בדרום או בצפון. וכתב הכפתור ופרח (שם ד"ה על מה) וכן הובא באדמת קודש (עמוד קמב) שרקם היא 'קדש נפתלי' והיא צפון מזרחית, וזו כוונת המשנה בגיטין, והרמב"ם בהלכות תרומות. ועל פי זה נבין, שגבול הדרום מזרחי לא הוזכר, ובפשטות התשובה היא, משום שגבול זה הוא מקצה ים המלח, ולאות שהוא מפורסם לא טרחו רבותינו להזכירו, כמבואר בכפתור ופרח (שם).
אולם דעת הגר"א, שרקם היא דרומית, ורקם היא קדש המוזכרת בפרשת חוקת (כ, א) "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם". והנה מדבר צין הוא חבל ארץ רחב, העומד בדרומה של ארץ ישראל, וחלקו הצפוני של המדבר מגיע עד ים המלח. וזה כוונת התורה, שעם ישראל הגיע לקצה מדבר צין למקום הנקרא קדש, שהיא רקם העומדת בקצה ים המלח, אשר ממנה נמתח החוט לעבר אשקלון.
הוכחה ממקום מגורי יצחק
ועל פי מה שהובא לעיל, יש להביא ראיה לדברי הכפתור ופרח. כי הנה הזכרנו את הפסוק, שבאר לחי ראי הייתה בין קדש ובין ברד, דהיינו בין רקם לחגר, ולאחר מכן הלך יצחק משם לגרר, שגם היא הייתה בין קדש לשור, שגם הם מתורגמים רקם וחגר. ועל פניו שני ה'רקם וחגר' היו מקום אחד.
ואם נאמר שרקם וחגר עמדו זו אחר זו ממזרח למערב, היה ניתן לומר, שרקם המוזכרת במשנה היא אכן ליד ים המלח. ואילו באר לחי רואי, וגרר, נמצאים בטווח, וחגר עומדת על המים בארץ פלשתים. ואז נבין שבשניהם אמרה תורה שהם בין רקם לחגר.
אך מכיון שגרר הייתה על ים פלשתים, ואף על פי כן נקראה בין רקם לחגר, וקשה לומר שחגר הייתה מערבית ממנה לכיון הים. וכן יהיה זה הפך הסברא לומר גם על גרר וגם על באר לחי רואים שהם בין רקם לחגר, בעוד שיש הרבה ערים שחוצצים בניהם. ועל כן נראה יותר שרקם וחגר עמדו מצפון לדרום, ולפיכך רקם הזו הייתה סמוכה לאשקלון, (עי' כפתור ופרח שהוכיח כן מהסוגיא בגיטין). וחגר הייתה מתחת לארץ פלשתים ובאר לחי רואי הייתה באמצע סמוכה לגרר, ושניהם יכולות להקרא בין רקם לחגר. ולכן יוכחו דברי הכפתור ופרח שרקם המופיעה במשנה עומדת בצפון.
וזה ביאור דברי התוס' בגיטין שכתבו: 'ואותו רקם וחגר היה במערבה של ארץ ישראל דפלשתים במערבו דים פלשתים הוא גבול מערב של ארץ ישראל ורקם וחגר דמתני' היה במזרח כדאמרינן רקם כמזרח', ומבואר יסוד זה במפורש, שגם רקם עמדה במערב ארץ ישראל, מעל העיר גרר.