בפאה (ו, י) מבואר שלוף הינו מין ירק שהיה דרכם לטומנו באדמה. וממשנה לקמן (ו, ג) משמע שיש מיני ירקות היכולים להתקיים באדמה למעלה משנתיים. וראה בריבמ"ץ (שם ד"ה שחורין) שגם באופן שאינו מצמיח עוד, מכל מקום יכול להשמר כל עוד הוא טמון באדמה.
משנתינו דנה בהיתר הטמנת לוף בשביעית, וזה חידוש מתני' דאסור לטמון. ובטעם האיסור נחלקו הראשונים. דעת הרמב"ם (פיה"מ) דאסור מפני מראית העין, שמחזי כמו זורע. וכן ברא"ש. אמנם בריבמ"ץ (ד"ה הטומן) משמע דהוא מעיקר דין זורע. וצ"ע. ויש שרצו לדקדק מדברי הר"ש שכתב 'ולא התירו הכתוב' וראה בתו"ח ובשושנים לדוד. ועוד יש לדקדק מדברי הפר"ח והפאה"ש, דביארו דהרמב"ם הכריע להלכה (א, טו) כדעת המחמירים משום דהטמנה אסורה מן התורה, ולכך אזלי' בה מספיקא לחומרא. ומדוייק דאינו משום מראית העין. אמנם ראה דרך אמונה (ביה"ל א, טו ד"ה הטומן) שדחה את דבריהם.
עוד יש לדקדק דמתני' מיירי בלשון דיעבד, ולא כתיב 'כיצד טומנים'. וראה בקול סופר, שכתב לחדש שהטמנה בשביעית אינה לכתחילה מאחר ויש חשש שמא לא יעשה כשיעור חז"ל. אמנם במשנת יוסף הוכיח, דכן דרך המשנה, דאף לעיל (ג, ד) בדיני 'מדייר' כתבה המשנה בלשון דיעבד. וכן עוד במקומות רבים מצאנו כן.
מהו לוף
נחלקו בירושלמי אי לוף הוה בצל או מין אחר. ויש בזה נפק"מ אי דין הטמנה נוהג גם בשאר ירקות, או שמא הוא חומרא בלוף מחמת טבעו. והכריע הרמב"ם (שמו"י א, טו) כר' יונה, שלוף ובצל חד הם. וראה להלן מה דין הטמנה בשאר ירקות. וראה עוד ברש"י (שבת קכו:) דלוף הינו מין קטניות.
עכ"פ מבואר, שכדי להתיר הטמנת לוף בשביעית, הצריכו חז"ל ג' תנאים. כמות הירק, עומק ההטמנה, וכמות ההעפר שעל גביו. ונחלקו ר"מ וחכמים על שני הראשונים, אך הודו בכמות העפר שיש להניח ע"ג, שהם טפח. אמנם הוסיפו חכמים פרט נוסף, שיש להטמינו במקום דריסת רגלי אדם. ויש להסתפק אי זה דברי חכמים, או שכוונת המשנה דכו"ע מודו דבמקום דריסת הרבים מותר בכל גווני, וראה חזון איש (יב, יג) דהעמיד בצ"ע.
הטמנה בשאר ירקות
בכלאים (א, ט) שנינו, 'הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות'. ובירושלמי בכלאים ביאר 'לא שנייא היא לפת היא צנונות היא שאר כל הדברים', ומשמע דכל הירקות מותרים בהטמנה באופן זה. וצ"ע מ"ש לוף, שהצריכו בו ג' תנאים חדשים, ואמאי לא התירו לזרוע לוף בכה"ג..
וראה משנה ראשונה, שחילק בטבעי הירקות, משום שדרך הלוף להצמיח עלים בעת הטמנתו, ובזה דומה יותר לזורע, ולכן החמירו בו. ומצאנו מחלוקת בירושלמי (ה, ב) אי גם בבצלים נוהג דין זה, או דמהני אף פחות מהשיעור המבואר במתני'. ודעת ר' יוסה, דאכן בבצלים הקילו יותר מן השיעור, אמנם לא נתבאר מהו השיעור. מ"מ מבואר דמתני' איירי בלוף דייקא.
אמנם ראה ברע"ב (כלאיים שם ד"ה הטומן) דהיתר זריעת לפת וצנון מיירי בזורע ב' מיני ירק יחדיו. ואם כן שפיר שייך לאוקמי מתני' דמיירי בהיתר זריעה של לוף לבדו.
עוד מצאנו לחלק בין הכא למתני' דכלאים. דהנה נחלקו הראשונים בהעמדת המשנה בכילאים, אי מיירי באיסור הטמנה, או באיסור ספיחין. ודעת הר"ש שם, לאסור מחמת דין ספיחין, ולפי"ז מבואר דלגבי הטמנה יש לאסור בכל אופן, וכוונת המשנה להתיר רק מחמת דין כילאים. וראה חזון איש (יב, ג) שהאריך בביאור העמדת המשנה.
וראה דרך אמונה (א, טו) דכוונת משנתינו בלוף שהוטמן לגמרי באדמה, ואין עליו נראין מבחוץ.
הטמנה בבצלים
הנה להלכה פסק הרמב"ם את דיני הטמנת לוף וכיוצא בהם. ומשמע שהכריע כדעת ר' יונה בירושלמי, שלוף הוא בצל. והגם שהוא ספק בירושלמי, הפאה"ש, דפסק כן משום דהטמנה אסורה מדין תורה, ומספק אזלי' בה לחומרא.
עוד נחלקו מפרשי הרמב"ם אי כוונתו לאסור מדין איסור זורע, או משום ספיחין. וראה מהר"י קורקוס דהוא מדין ספיחין, וראה בדרך אמונה דפשיט דאסור מדין זורע.
מלבד זאת מצאנו לרמב"ם דפסק דלפת וצנונות מותר רק באופן שעליו נראין מבחוץ, והוא על פי המשנה בכילאים, אמנם שם ביארו כל המפרשים, דאינו נאמר לענין שביעית, אלא לאיסור שבת, שאסור לטלטל העפר ממקומו. אך לענין שביעית שרי אף בלא נראין העלים מבחוץ.
י"ע איך מותר לחפור ולהעמיק ולכסות בהטמנה, הרי בכך הוא מרפה ארעא, והיא תולדה של חורש. ואפשר שהוא אינו מתכוין.