רשמים מכיבוש הארץ

היה זה רגעים ספורים לפני הפריצה לארץ כנען. ההתרגשות גאתה, וכולם המתינו לרגע המיוחל בו יזכו לרצות את האבנים ולחון את אדמת הארץ המובטחת. אלא שהקב"ה אומר למשה שידגיש בפני עם ישראל נקודה חשובה – לפני שנכנסים צריך לדעת מספר דברים.
הדבר הראשון הוא, לדאוג שלא ישאר כאן שמץ של עבודה זרה. יש לגרש את כל היושבים, כולל השמדה יסודית של הפסלים, של בתי העבודה זרה, הבמות, ובנייני הפאר. את כל אלו צריך לכלות ולשרוף וגם לדאוג לעקור את שמם כפי שהם נקראים (עבודה זרה מה:). הדבר השני מופיע בהמשך, שם התורה חוזרת ומזהירה שלא להשאיר כאן אף עובד עבודה זרה, ואפילו באופן שיש תועלת בקיומו. הפסוק מסביר את הסכנה הטמונה בהשארת פליטים על אדמתם, וכך אומרת התורה:
"וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ"
כוונת הפסוק לעמוד על תכונה הקיימת אצל המנוצחים, שלא נוצחו עד תום. כאלו שכמעט וגורשו כמו חבריהם, אבל בסוף נשארו כאן כי יש בהם איזה צורך. אך מכל מקום התורה מעידה שהנכבש לא ישתוק לעולם. ולמרות שהוא נותר כאן בחסד, זה ענין של זמן. בסופו של דבר הוא יתקומם ויגרש את המנצחים.
ענין זה מקבל דגש בדברי האור החיים שמסביר:
"פירוש לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו"
כוונת דבריו לרמוז על תכונה אנושית הקיימת בכל מנוצח, שלא לעולם ישקוט. ובכל עת יש לחוש שיתמרד כנגד שוביו, וכאשר דבר זה יקרה, לא זו בלבד שיחזיר את מצבו הקודם, הוא גם יכבוש את חלקו המוחלט של מנצחו, עד שיאלץ לעזוב בגפו.
ניתן להבחין שתכונה זו לא קיימת רק בכיבוש הארץ, אלא גם בכיבוש היצר. וכן אמרה הגמרא בקידושין (ל: ובסוכה נב:) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו". הרי לנו שמלחמת היצר הינה תמידית ובלתי פוסקת.
וכמדומה שיש לומר, שגם במלחמת היצר יתכן שאדם המנצח את יצרו יתרשל להכריע את נצחונו, ויותיר את היצר בסביבתו. וכמובן שכל זה רק בשביל תועלת שעתידה לצאת בעטיו. אולם התורה מלמדת כאן, שהסכנה כאן הינה כפולה ומכופלת. שכן עצם השהות בסביבת האויב כרוכה בצער בלתי פוסק. וזה לשון פסוקנו: 'לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם'. ומבואר שהתורה מעידה שהנכבש לעולם אינו מיישר קו אם הכובש, ולעולם יחפוץ להרע ולהזיק.
אלא שמלבד זאת עלולה ההחלטה הזו לבוא לידי כך שהמפסיד ינצל את רגעי החולשה, ויגרש את המנצח גם מן החלקה שכבר זכה לה, אותה חלקה שהייתה שלו מן הדין. ומכאן נבין את היכן הדברים מגיעים. שאפילו תועלת קטנה שנראית כהיתר, עלולה להוביל לאיבוד מוחלט של כל דרגת האדם. וכן מצאנו במשל הגמרא בקידושין (כ.)שם אמר רבי יוסי ברבי חנינא, בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף… שמוכר את עצמו לעבודת כוכבים עצמה. נמצא, שהנצחון האמיתי בראי התורה, הינו הניצחון שאינו מותיר מקום לתקלות. הכיבוש שמגרש את כל האוייב ללא חמלה.
ובזה נבין את מאמר שלמה המלך במשלי (טז, לב) שאמר: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". מאמר זה נדרש באבות (ד, א) בכובש את יצרו. וכתב המלבי"ם בלשונו הזהב:
"כי הרוח דומה כעיר מבצר מלא חיל רב של היצר זקן וכסיל, שהם ציורי הרוח לכל המדות רעות, ואם מתגבר על הרוח כבש כל העיר הקטנה והיא גבורה יותר מלוכד עיר חוצה לו בחיל וכח"
בכך זכינו לקחת עמנו דברים, אל עבודת ה' התמידית, אשר בו נאמר: "ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטו"ֹ.