באחת השכונות בירושלים התעוררה השבוע שאלה, היה זה לאחר שהעירייה החלה בעבודות תשתית, וכחלק מהעבודות נצרכו העובדים לעקור מספר עצים שחסמו כלי העבודה לאתר הבניה. עצים אלו היו ברובם עצי אורן גבוהים, אך היה בהם גם עצי לימון טעונים פירות.

ונידונה כאן שאלה חדשה – האם מותר לעקור עץ שיש בו פירות הקדושים בקדושת שביעית. יסוד השאלה נחלק לשני נושאים.

א.] זירוז הקלקול – טבעם של פירות, שכאשר הם נתלשים מהעץ, יש להזדרז לאוכלם, מחמת שהם ממהרים להתקלקל. אך בעודם מחוברים לאילן הם יכולים להחזיק זמן רב, עד שנופלים מרוב בשלותם. ולפיכך יש לדון אם מותר לזרז את קלקולם של פירות שביעית, ולמרות שהעוקר לא מפסידם בידים, מכל מקום הוא מזרז אותם.

ב.] הפסד הבוסר – ישנם מיני אילנות שאינם חונטים בשלב אחד, ומצוי על אילן פירות בשלבי בשלות שונים זה מזה. ונמצא שהעוקר את העץ אינו מפסיד את הפירות הבשלים, משום שהם ראויים לאכילה כצורתם, אך הוא גורם הפסד גמור לפירות הבוסרים, שיכלו להגיע לבשלות לולא היה עוקר את האילן.

והדברים ערוכים במשנה בשביעית (ד, י) המציינת לזה שתי שיטות תנאים כדלהלן:

א.] בית שמאי – אסור לקצוץ אילנות פרי מהרגע שניכר עליהם הפרי. ואפילו כשהוא בוסרי (פיה"מ להרמב"ם שם). ויש סוברים שהאיסור מוקדם יותר, והוא מהשלב שמתחילים לצוץ העלים (ר"ש ד"ה משיוציא). וראה בחזון איש (שביעית ז, כ) שהאריך בביאור המחלוקת.

ב.] בית הלל – איסור הקציצה נוהג משלב החנטה של כל פרי לפי טבעו (ריבמ"ץ ד"ה בית)

הפסד הרבים

סיבה נוספת מופיעה בפירוש הרע"ב למשנה, וכך לשונו: "ואני שמעתי כיון דאפקרינהו רחמנא לפירות אם יקצצם הוי גוזל את הרבים". והוא חידוש יוצא דופן, שהרע"ב מציין ששמע  לאסור לעקור עצי פרי מחמת שהוא כעין גזל הרבים, שהרי הם מופקרים לכל, ואסור למנוע מהם לקחת את פרותיהם.

וזו שיטת הרמב"ם, כן הביא התוספות יום טוב ולפיכך גם מקשה, מדוע נצרכו לטעם נוסף של הפסד הרבים, והרי בתורה מפורש הטעם, וכן הביאה הגמרא בפסחים (נב:) "רבי אילעאי קץ כפנייתא דשביעית. היכי עביד הכי, לאכלה אמר רחמנא, ולא להפסד" ומדוע נצרך הרמב"ם לטעם נוסף.

ומטעם זה מפרש התוספות יום טוב, שאין זה טעם נוסף, אלא תוספת טעם על מצות התורה שלא להפסיד פירות שביעית.

בל תשחית

התוספות בברכות (לו: ד"ה אין) הקשו, מדוע התייחסה המשנה לאיסור קציצה בפירות שביעית, והתעלמה מההלכה שאסור להפסיד עצי פרי מאיסור 'בל תשחית'. ומצאנו בכך כמה תירוצים כדלהלן:

א.] אילן זקן - הרמב"ם בהלכות מלכים (ו, ט) כותב כך: "וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו, מותר לקוץ אותו". ומקור דברים מהגמרא (בבא בתרא כו.) ומביא מהו השיעור שאמדו חז"ל, שנחשב כאינו ראוי לטרוח בו, וממילא מותר לקצוץ אותו. ובגמרא (שם) מובא מעשה נורא, שר' חנינא שיכל את בנו, מחמת שקצץ עץ תאנים קודם זמנו.

ב.] מעולה בדמים – תירוץ נוסף כתבו התוספות, שמותר לקצוץ את האילן באופן שקורות העץ שלו נמכרים ביוקר, ולפיכך אינו נחשב הפסד, שהרי הקורות נמכרים במחיר רב מהפירות עצמם. ומקור הדין בגמרא (בבא קמא צא:).

ג.] קרוב לעיר – בגמרא (בבא בתרא כה:) מבואר שאסור לנטוע עצים בקרבת העיר, משום שהדבר פוגם בנוי העיר. לפי זה מבאר הריבמ"ץ (שביעית שם) שמותר לקצוץ את האילן באופן שהוא מסב נזק ליושבי העיר.

ד.] הפסד הרבים – הפאת השולחן (ו, ג) נותן כלל, שכל אילן שמסב נזק לרבים, כגון שמזיק אילן או שדה של חברו, מותר לקצצו. ומקור הדברים מהרמב"ם (מלכים שם ח)

סימן ברכה

בגמרא בפסחים (נ:) כתוב כך: "תנו רבנן תגרי סימטא, ומגדלי בהמה דקה, וקוצצי אילנות טובות, ונותנין עיניהן בחלק יפה - אינו רואה סימן ברכה לעולם". ובגמרא שם מובא הטעם, שאנשים מלעיזים על כאלו שקוצצים אילנות טובים. ומבואר שמלבד איסור השתחה, יש חסרון מראית העין בכך שקוצצים אילנות טובים ללא סיבה.

וראה בתשובת ר' יעקב עמדין (שאילת יעבץ א, עו) שהאריך בגדר דין זה, שאמנם אין בזה לאו גמור, אך יש בזה תקנה, וכמובן רק באופן שעושה כן דרך השחתה – עיין שם.

העברת האילן

לאור הדברים נמצא, שמהלכות 'בל תשחית' יש להקל לקצוץ את האילן, אך מצד איסור הפסד פירות שביעית, קשה למצוא לדבר היתר, אך ניתן לפתור זאת העברת האילן למקום אחר, דהיינו שעוקרים את האילן ומעתיקים אותו לאזור שאינו מפריע לאחרים, ובזה אינו מפסיד את הפירות הטעונים בו, שהרי הם ממשיכים לגדול במקומם החדש.

וגם היתר זה ראוי לעשות על ידי גוי, שלא יבואו לחשדו שעומד להפסיד את האילן, שהרי אין הרואים יודעים שעתיד להעבירו למקום חדש, ולפיכך מוטב שיעשנו גוי. וראה בשו"ת שאילת יעבץ (שם) שהאריך בהיתר הקציצה על ידי גוי. ובפרט בנידון זה, שיש תועלת גדולה בעקירת האילן, ואינם עושים זאת לצורך השחתתו, ולפיכך יש להתיר לכאורה לעשותו באופן הנ"ל.

מסכת שביעית מייחדת את סופו של פרק רביעי לעניין הפסד פירות שביעית. המשנה קובעת כללים ממתי מותר לקטוף את הפירות מהאילן כדי להכניס לבית, ומתי מותר לאוכלו בשדה בלבד. המשנה מוסיפה להורות באיזה אופן מותר לקצוץ גזעים ועצים, ומכל זה מוכח שאיסור ההפסד אוסר באיבוד הגידולים קודם קציצתם. והנה לפנינו הוכחה פשוטה, שיש קדושה טרם קציצת הגידול, שכן אם לא הייתה בו קדושה, לא היה כל איסור בקציצתו, ומוכח לכאורה שיש בו קדושה.

ברם, יש מקום לעיין בראיה זו, מאחר ופירות האילן מתקדשים משעת החנטה (ראש השנה יג:) ויש בהם קדושה ודאית קודם לקיטתם. וגם בעצים וקורות, שיש אפשרות שהם מתקדשים משעת לקיטה יש מקום לדחות, שאיסור ההפסד נידון על שם סופו. ומכיון שלאחר הקציצה תחול קדושה על הפרי, ולכך יש איסור לגרום לו הפסד גם קודם שנקצץ. והרי הדבר דומה לעבד שגיטו וידו באין כאחת (גיטין עז.), כך גם הקדושה וההפסד מתרחשים באותה שעה, ולכך נאסר איבוד הפרי. ובאופן שאדם מאבד ירקות של שביעית ללא תלישתם, לא היה בכך איסור שביעית.

אמנם אין הדבר כן, והחזון איש אסר בפשיטות להפסיד ירק קודם לקיטתו, ובטעם הדבר מובא בשמו, שיש שקדושת הגידול נובעת מעצם היותו ראוי להלקט בשנה השביעית. זו הסיבה שיש בו קדושה אף קודם הלקיטה, משום שהוא עומד להלקט בשמיטה. וראה במעדני ארץ (ח"א יא, ז ד"ה עכ"פ) שהביא חידוש נוסף בשם החזון איש, שירקות שיכולים להתקיים שנה שלימה ולצאת לשמינית, אין בהם קדושה קודם לקיטה.

וראה בחזון איש (תחילת סימן ט') שמביא סברא בביאור דעת הר"ש, שגמר הגידול נחשב כמו לקיטה, ולכן איסור ספיחין נקבע רק באופן שגדל בשביעית, וזה יבואר שירק הגדל בשביעית נתפס באיסור ספיחין משום שגמר גידולו נחשב כלקיטתו, לעומת זאת אם הוא נגמר בשביעית אין בו קדושה, מאחר וגידולו נגמר בשישית, וגמר גידולו נחשב כלקיטה, והרי זה כאילו נלקט בשישית. ולכך יובן היטב, שגם קדושת הירקות נקבעת לפי הזמן בו הירק עתיד לסיים את גידולו.

אך יש להקשות, מדוע מותר להפסיד פירות שביעית קודם שהגיעו לעונת המעשרות, הרי אותם פירות עתידים להגמר בשנה השביעית, והיה ראוי לנהוג בהם קדושה כבר מתחילת גידולם. ואפשר שזה גופא חידוש המשנה, שקודם הגעת הגידול לידי חשיבות, אין הוא נחשב גידול כלל, וגם כאשר ברור שהוא יתפתח לידי גידול, אין בו קדושה אלא משעה שהוא נחשב כגידול. לעומת זאת משעה שהוא בא לידי חשיבות, חל בו קדושה על שם סופו, מכך שהוא עתיד להסתיים בשנת השמיטה, וזה חידושו של החזון איש.

וראה בתוספות אנשי שם (מעשרות ה, ג) הוכיח, שיש קדושה גם קודם עונת המעשרות. וראה במנחת שלמה (תניינא ב-ג קיז) הוכיח מהר"ש (ט, א) ומהירושלמי (מעשרות ה, ב) שיש קדושת שביעית בתבואה גם קודם שהביאה שליש.