• Version
• Download 6
• File Size 596.45 KB
• File Count 1
• Create Date נובמבר 17, 2022
• Last Updated נובמבר 17, 2022

84

גבולות הארץ וגדרי מלך ישראל | פרשת חיי שרה

חוט אחד מקשר בין השמיטה, וחנוכה, ופרשת חיי שרה █ החיבור המפתיע מתגלה באמצעות דרשתו של המהרי"ט אודות אביגיל אשת דוד ונקודת החילוק בין מלך לכהן גדול █ משם הדרך עוברת לגדלותם של החשמונאים וסיבת העונש שנעשו בדמות שלא נשארו מהם צאצאים █

 

התרומות והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל. כך פותח הרמב"ם את הלכות תרומות, תוך שהוא מפרט את המקומות הנכללים בקדושת ארץ ישראל על ידי נתינת כלל: מצוות התלויות בארץ נוהגות במקום שמתקיימים בו שלושת התְּנָאִים הבאים:

א.] מלך – נכבש על ידי מלך או נביא.
ב.] רוב ישראל – נכבש מדעת רוב ישראל
ג.] בית דין – נכבש מדעת בית דין.

מקום שנתקיימו בו כל הסעיפים הנזכרים – קדוש בקדושת ארץ ישראל, וחייב במעשרות ושביעית מן התורה. והקשה החזון איש (שביעית ג, טו) מהיכן הוציא הרמב"ם שהכיבוש יהיה מדעת 'רוב ישראל'. ובפרט שבהלכות מלכים (פרק ו') לא הזכיר זאת. ונשאר שם בצריך עיון.

ובחזון איש (שם טז ד"ה שבועות) צידד להכריע, שאין צורך שיתקיימו כל התנאים, ומלך לבדו יכול לכבוש (מדעת בית דין), אף שלא מדעת רוב ישראל. ודייק זאת מהמשך לשון הרמב"ם (הלכה ג') שלא הצריך שהכיבוש יעשה מדעת רוב ישראל.

שלושה מהלכים בכיבוש יחיד

כאשר לא מתקיימים התנאים הנזכרים, נחשב הדבר ל'כיבוש יחיד'. ובסיבה הגורמת לכיבוש להפוך לכיבוש יחיד מצאנו שלוש שיטות:

א.] רש"י – צריך שהכיבוש יהיה לצורך ישראל, מדעת ישראל, ועל פי הדיבור.
ב.] תוס' – שיהיה מדעת רוב ישראל, וללא איסור.
ג.] רמב"ם – שיהיה על ידי מלך, ועל פי בית דין.

נמצא לסיכום, שיש חשיבות לזהות הכובש, שכאשר המלחמה נעשית באמצעות מלך, יש לכיבוש תוקף כדי להתחייב במעשרות ושאר מצוות התלוית בארץ.

לגדלותם של החשמונאים

מאי חנוכה, שואלת הגמרא בשבת (כא:) המספרת את נס שגברו החשמונאים על היוונים, ונעשה להם נס במציאת פח השמן. ההשתלשלות של הנס מתחילה מניצחונם של החשמונאים, ועד מציאת פח השמן, ובכל אלו היו ניסים גדולים, וכן מובא בגמרא בתענית (יא.) שדורשת את הפסוק: "לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים" (ויקרא כו, מד) לא געלתים היינו, 'בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כהן גדול, לכלותם'.

ובשבח החשמונאים כתב הרמב"ן בפרשת ויחי (בראשית מט, י), שהיו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל. ויקל עלינו לתאר את עוצם זכותם, שקיום התורה והמצוות בכל 2200 שנים, נזקף לזכותם של ארבעת בני חשמונאי!

ומנגד, סופה של שושלת החשמונאים שהפכו לצדוקים בימי ינאי (קידושין סו.), ואחר כך נכחדו על ידי הורדוס (בבא בתרא ג:). ואמרו בגמרא שם  שלא נותר מזרע חשמונאים אלא עבדים. והשאלה זועקת, ארבעת חסידי עליון שהצילו את עם ישראל נכחדים באופן כה מחריד?

מלכות משבט יהודה

בפרשת ויחי (שם) יעקב בירך את בניו, וכה בירך את יהודה: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שילה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים". ובפשטות הכוונה, שהמלכות ניתנה לשבט יהודה בלבד, והמלכות לא תסור ממנו לעולם. ולמרות שהמלך הראשון על ישראל הלא הוא שאול, והוא היה משבט בנימין כמבואר בשמואל א' (ט, א). אך מפרשים הראשונים (הובא ברש"י שם) שמשעה שהמלכות תגיע לשבט יהודה, היא לא תיפסק מהם לעולם.

והנה החשמונאים היו משבט לוי, שהרי שמשו ככהנים גדולים בבית המקדש כפי שאנו אומרים בתפילת על הניסים: בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול וכו'. וכתב הרמב"ן (שם) דבר נורא, ונצטט את לשונו:

'כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום'.

לפי דברי הרמב"ן, החשמונאים נענשו בגלל שהמליכו את עצמם, בעוד שהמלוכה נוהגת רק בצאצאי שבט יהודה. ואכן כך מבואר בירושלמי (הוריות ג, א) 'אין מושחין מלכים כהנים', ודרשו זאת מפסוקים עיין שם. אמנם יקשה ביותר, וכי יתכן שנעלם מעיני הצדיקים האלו הלכה זו?

לימוד זכות על החשמונאים

והר"ן בדרשותיו (דרוש השביעי ד"ה ואין) תירץ, שהחשמונאים לא הוגדו כמלכים, אלא כפקידים של מלכי פרס ורומי, ולפיכך אין זה נחשב שנטלו את המלוכה משבט יהודה. אמנם בגמרא בסנהדרין דרשו את הפסוק בכל השררות, ואפילו בראשי העם בגלות בבל, שגם זה מובטח לשבט יהודה, ואסור לשבט אחר לשמש בתפקיד זה.

תירוץ נוסף כתב הר"ן (שם), שהבטחת המלוכה לשבט יהודה, הוא רק לעתיד לבוא, אולם עד אז אין איסור על שבט אחר לשאת בתפקיד מלך.

אך אפשר לבאר את שיטתם באופן אחר, ונביא להלן את עיקר הרעיון.

למנצח על מחלת

בפרשת השבוע מובא מעשה פטירתה של שרה אמנו, שהייתה 'אשת חיל' כמובא במדרש רבה (קורח יח, כא) 'אשת חיל עטרת בעלה זו שרה'. והאריך המהרי"ט בספרו 'צפנת פענח' (פרשת חיי שרה דרוש ראשון) לבאר את זכות האשה ושכרה. ודרש שם באריכות אודות המעשה המובא בשמואל א' (כה, א) עם נבל הכרמלי שמרד בדוד, ורצה דוד להורגו, אך אביגיל בקשה לפניו שלא יעשה כן. ובגמרא במגילה (יד:) מובא, שטענה לפניו ששאול המלך עדיין קיים, ולכך אין לנבל דין מורד במלכות. ומבואר שדוד המלך היה סבור שדינו כמלך, ומותר לו להרוג את נבל.

והנה עם ישראל נצטווה בעת כניסתו לארץ, שאם ירצה מלך ישים מלך מקרב אחיו (דברים יז, טו). והגמרא בקידושין (לז:) סוברת, שהמלכת מלך צריכה להיות משעה שנכסו לארץ, ולא משעה שירשו וכבשו כמו בשאר מצוות התלויות בארץ. והטעם משום שמלך דרכו לכבוש ולפיכך הוא נצרך לעצם כיבוש הארץ.

על פי זה מבאר המהרי"ט (שם) את סברתו של דוד המלך, שכיון שעיקר מטרת המלך לכבוש, ודוד עצמו יכל לכבוש אומות אחרות, ורק נמנע מלגעת בשאול שהוא משיח ה' (שם כו, ט), כך שמצד אחד ישנה סמכות מעליו, אך מצד שני הוא יכול לכבוש. וכיון שעיקר המלך בכדי לכבוש, נחשב כמלך להחשיב את נבל כמורד במלכות.

מאידך טענה לו אביגיל מספר טענות (ותמצאנה בדרשות המהרי"ט שם) אחת מן הטענות הייתה, שמלך לא נמדד לפי יכולתו לכבוש, אלא לפי מעמדו בעם, וכל עוד יש סמכות מעליו, בהכרח אינו נחשב מלך. וכן מבואר בגמרא בהוריות (יא:) שנשיא היינו מלך, והגמרא דורשת מפסוק "...לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹוקיו" וגו' (דברים יז, יט) - מה להלן שאין על גביו אלא ה' אלוקיו, אף נשיא שאין על גביו אלא ה' אלוקיו. ומכיון ששאול היה מעליו, אין הוא נחשב מלך

ולפיכך המזמור המדבר מענין נבל, כתוב בתהילים:  "לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת מַשְׂכִּיל לְדָוִד" (תהילים נג, א) ומבואר במדרש, שמחלת זו אביגיל, שהייתה טובה מכל קורבנות שבעולם. שהצילה אותו מהריגת נבל שלא כדין.

מלכות החשמונאים

לפיכך נבין שהמלכות נושאת באופיה שני מרכיבים חשובים, העליונות, והכח. העליונות היא העובדה שהמלך הוא הראשון שבעם, ואילו הכח, זה יכולתו של המלך לכבוש ולהלחם לפי חפצו. ואפשר שזה היה גם הוראת ההיתר של מלכות בית חשמונאי, שלא היו מלכים יחידים, אלא תמיד הקימו מרד כנגד היוונים ואומות נוספות ששלטו בארץ ישראל.

וממסקנת המקרה של דוד ונבל למדו, שמלך הכובש ואינו סמוך ראשונה, וכגון שצריך להמלט מהמלך שמעליו - אינו נידון כמלך. ולפיכך גם הותר להם לשמש במשרה זו, ואין בכך כדי נטילת המלוכה משבט יהודה, שהם מלכים שאין על גביו אלא ה' אלוקיו.  בשונה ממלכי חשמונאי שהיו תחת מלכים אחרים.

אולם הדברים נאמרו רק לענין דין 'מורד במלכות', אך לענין נטילת המלוכה משבט יהודה, כבר ראינו בגמרא שהדברים אמורים גם בשררות שנטלו ראשי העם בגלות בבל, ושם היו בגלות תחת מלכות זרה, ולמרות זאת הצריכו חז"ל שתהיה השררה משבט יהודה, הרי שגם מלכות תחת ממשלה אחרת נחשבת כמלכות, והדבר מותר לשבט יהודה לבדו.

כיבוש עזה

על פי זה תתורץ שאלתו של היעב"ץ בספרו מור וקציעה (סי' שו) שהאריך בביאור גבולות הארץ בכיבוש ראשון ושני. ונקדים לדבריו את יסוד הרמב"ם בהלכות תרומות (הלכה ה') שקדושת גבולות עולי מצרים אינה קדושה לעתיד לבוא מחמת שהייתה על ידי כיבוש. אולם קדושת עולי עזרא קדושה לעתיד לבוא

 

אין מסכת חנוכה משום שברוח קדשו נשמט הדבר מרבי, או במתכוין (חת"ס) היתכן לחשוב כך על רבינו הקדוש שעבור כבוד בית אבותיו יסתיר לפרסם נס חנוכה? וענה לו, שכוונת רבינו הקדוש היתה לשם שמים.

קבעו את הנס למרות שלקחו השלטון (ציץ אליעזר) משום שסוף סוף היו צדיקים, ואדרבה להראות גדולתם. וגם לקבוע לזמנינו שרואים ישועה, אין הבטחה שאנו על דרך טוב. ולא מגיע לנו.

 

עטנים

עטן, הוא הוא שורש של שמות עצם העוסקים במסיק הזיתים. מקור השם מהמילה 'מעטן' שהוא כלי גדול (רע"ב ב"מ ה, ז) או בור (רמב"ם פיה"מ טהרות ט, א) ובו מניחים את הזיתים כדי שיתרככו ויהיו ראויים לסחיטה (מעשרות ד, ג). ונקרא כך על שם השומן שיוצא ממנו (רש"י איוב כא, כד).

פעולה זו נקראית עטינה, ובלשון רבים 'עוטנים' (ריבמ"ץ שביעית ו, ב). גבאי אוצר בית דין לוקחים את הזיתים הקדושים בקדושת שביעית, ועוטנים אותם בבית הבד, ואחר כך מוסקים אותם, כדי לחלק מהם לכל משפחה (ר"ש שביעית ט, ח). אולם לאדם רגיל אסור לעשות מלאכה בפירות הפקר, משום שהם מופקרים לכל (שביעית ו, א).

במדינת סוריא שנכבשה על ידי דוד המלך, אסרו לעשות מלאכה בפירות מחוברים, אך התירו פעולות בפרי תלוש, כגון עטינת הזיתים בבית הבד ומסיקתו (ריבמ"ץ שביעית ו, ב)

"חדי הקדוש ברוך הוא בפלפולא דיליה וע"י הפלפול בא לאמת" (פרי מגדים אגרות ג)
"חדי הקדוש ברוך הוא בפלפולא אבל האמת יורה דרכו" (חת"ס יו"ד ב רפ)