• Version
• Download 5
• File Size 662.43 KB
• File Count 1
• Create Date אוקטובר 23, 2022
• Last Updated אוקטובר 23, 2022

80

שמירת הלולב לשריפת חמץ

בתשובת מהר"י וייל (קצא) מובא, שאנשי מעשה נהגו לשמור את הלולב לערב פסח, כדי לאפות בו את המצות, והואיל ונתקיימה בו מצוה אחת, יקיימו בו מצוה נוספת. וכבר הובא בשם מהרי"ל (אפיית מצות כב) מובא, שמהר"ח אור זרוע היה נוהג  לשרוף את ההושענות באפיית המצות, ויש שנהגו לשרוף בו את החמץ, וכן פסק הרמ"א (תרסד, ט) והובא להלכה במשנה ברורה (תמה, ז) בשם האחרונים. ויש לברר האם גם בשנה זו, שמרבית הלולבים גדלו בשביעית, וכן ההדסים וההערבות, האם מותר לשורפם, או שיש לחוש להפסד פירות שביעית.

ובתחילה יש לחלק בין המינים הקדושים בקדושת שביעית.

אתרוג – הוא מין פרי ויש בו קדושת שביעית, וכן פסק הרמב"ם (שמיטה ויובל ד, יב) אלא שיש לדון אם הקדושה נתפסת בו מעשת לקיטה כמו ירק, או משעת חנטה כמו בפירות.

לולב – מתוך הסוגיא במסכת סוכה (לט.) משמע שיש קדושת שביעית בלולב, וכן כתבו רבים מן הראשונים שם (מ.) כגון רש"י, תוספות, ורבינו חננאל. ומקור ההלכה מחמת שניתן להפיק הנאה מהלולב, שהרי בזמן חז"ל נהגו לנקות איתו את רצפת הבית. אולם דעת הרמב"ם בפשטות (שם ח, יא) שאין בו קדושת שביעית.

הדסים – בירושלמי הובא ספק, אם יש קדושת שביעית בצמחים העומדים לריח. וברמב"ם (שם ז, יט) כתב לענין פרחים שאין בהם קדושת שביעית, מלבד פרחים מסויימים ראה שם. אך שספק הירושלמי לא נפשט, יש לחשוש לקדושת שביעית בצמחים העומדים לריח.

ערבות – אין בהם קדושת שביעית, משום שאין להם כל שימוש מלבד נענוע וחבטה בסוכות, ולפיכך אין בהם קדושה כלל.

שריפה ואיבוד הלולב

המקיים את המנהג הנזכר לעיל, צריך להקדים ולברר כמה שאלות יסודיות. הראשונה, האם מותר לשרוף את הלולב, עם ההדס וההערבה האגודים בו. ואמנם במנהג שריפת ערבת ההושענות אין כל חשש, משום שאין בה קדושת שביעית כמבואר לעיל. אך נותר לברר מה הדין בלולב והדס שיש בהם הנאה, וממילא יש בהם קדושה.

ואמנם אין הדבר ברור שיש קדושה בלולב, שכן כל מטרתו לשמש כעין מטאטא, אולם בזמנינו שאין נוהגים לעשות כן, אין בו כל שימוש ושוב אין בו קדושת שביעית. וכן נטה החזון איש להורות (אורחות רבינו ב, עמוד שכו) אמנם לעצמו החמיר.

כך או כך, אין חיוב לאבד את הלולב, ואם ימתין עד שיבש ויאבד את צורתו, מותר לאבדו – משום שפקעה ממנו הקדושה משעה שלא ניתן להפיק ממנו כל הנאה (ראה חזו"א יד, י). ולולבים העומדים ללא קירור עד י"ד ניסן, מן הסתם מתייבשים ונפרכים, כך שלא ניתן להשתמש בהם לכיבוד הבית, ומן הסתם מותר לשורפם.

אך באופן שניכר שהלולב נותר בטריותו, נכון לחשוש ולא לשורפו, אך המיקל בודאי יש לו על מה לסמוך.

שריפת ההדס

ההדס אינו מחזיק מעמד ימים רבים, והריח מתפוגג ממנו לאחר תקופה קצרה (ראה ערוך השולחן רצז, ד)  ומשעה שאין בו ריח, אין בו קדושת שביעית, וגם מותר לשורפו יחד עם הלולב, והוא כאשר ניכר שלא נותר בו ריח. אולם כאשר ניכר שיש בו ריח, אסור לשורפו, והרי הוא חמור מלולב, שכן הנאתו שוה יותר מאשר שימוש הלולב, שהרי הוא עומד לריח, והנאתו שוה לכל נפש.

והמהרי"ל דיסקין כתב להתיר את ההדסים בעודם טריים, משום שרוב מגדלי ההדסים עושים זאת לצורך מכירתם לקיום מצות ארבעת המינים, וכן הייתה דעת בעל הבית בלקיטתם, ומכיון שאינם עומדים לריח, אין לדון אותם כבשמים לענין קדושת שביעית. אמנם החזון איש לא קיבל טעם זה, אך צידד להקל לאחרים מטעם אחר כנאמר לעיל, ואפשר שהטעם משום שאין רגילות להשתמש בהם לריח.

ביעור בארבעת המינים

כאשר נתקיימו התנאים שנזכרו, והותר לשרוף את ההושענות, יש לדון אם מותר לשמור אותם עד פסח, או שיש לחשוש שהגיע זמן ביעורם, ויש להפקירם כדין. ואולם בלולב אין ביעור מחמת שאינו כלה מן השדה ואין עונה לגדילתו (ראה תוספות סוכה לט. ד"ה שאין). אולם יש לדון בהדסים אם יש להם עונה מסודרת לגדילה, להתחייב בביעור.

ומביאים שהסטייפלער החמיר בשנת תשל"ד להפקיר את ההדסים בפני שלושה אנשים, ולקיים בכך חובת ביעור (אורחות רבינו ג, עמוד ערב). אולם מובא שם שחזר ופטר את ההדסים מביעור, משום שמתקיימים בארץ, ובשעה שלוקט אחד, נותרים רבים באילן. ומשכך אין לחשוש לבער את ההדסים.