• Version
• Download 10
• File Size 646.43 KB
• File Count 1
• Create Date ספטמבר 23, 2022
• Last Updated ספטמבר 23, 2022

76

מוצאי שביעית והגאולה

במוצאי שביעית בן דוד בא!

כך לשון הגמרא בסנהדרין (צז.). ונשאלת השאלה, מדוע נאמר במוצאי שביעית, נכון יותר לומר – בשנה שמינית בן דוד בא? ומכאן משמע שלגאולה יש קשר לשנה השביעית, ולשם כך נביא בשורות הבאות הסבר לבאר את הדברים.

בתפילה של לחש תקנו שמונה עשרה ברכות, ובפועל הן תשעה עשרה מתקנת הבית דין ביבנה (ברכות כח:). הברכות נתקנו בסדר מיוחד כפי שמפורט בסוגיא במגילה (יז.). כעת נתמקד בברכה השביעית – ברכת הגאולה.

הברכה השביעית חותמת – ברוך אתה ה' גאל ישראל. ושואלת הגמרא (מגילה שם) מדוע ברכה זו הוצבה במקום השביעי. ותירוץ הגמרא על פי הגמרא בסנהדרין, שבמוצאי שביעית בן דוד בא, לכך תקנו את הברכה במקום השביעי. מוסיפה הגמרא לשאול, הרי בן דוד בא במוצאי שביעית, ומדוע לא תקנוה בברכה שמינית? ותרוץ הגמרא הוא, שהגאולה מתחילה כבר בשנה השביעית.

גאולה פרטית על חיי שעה

נעצור בכדי להתבונן במילותיה של הברכה השביעית. בנוסח אשכנז (כמובא בסדר התפילה לר' עמרם גאון) אומרים: ראה בעניינו וריבה ריבנו. ויש להסתפק על איזה 'עוני' אנו מתפללים, הרוחני או הגשמי. כמו כן יש לברר, האם זהו העוני האישי של כל אחד ואחד, או של עם ישראל בכללות.

וחידש רש"י (ד"ה אתחלתא) בפשיטות, שכוונת הברכה להגאל גאולה מהצרות האישיות של כל אחד ואחד. ונביא את לשונו: 'דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא, אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד'. ורש"י מוכיח דבריו מכך, שבהמשך התפילה אנו מבקשים קיבוץ גלויות (זו הברכה העשירית). וכן אנו מתפללים על משיח, ועל בנין ירושלים, בברכת בונה ירושלים, ורצה. ובהכרח שגאולה האמורה בברכה שביעית, היא גאולה מהצרות הפוקדות את האדם בחיי השגרה.

לאור הדברים הוקשה לרש"י, מה הקשר בין הישועה של היחיד מצרותיו, לבין הברכה השביעית. ומכאן הרווחנו פשט במאמר חז"ל, במוצאי שביעית בן דוד בא, הכוונה לגאולה של כל עם ישראל. ונזכיר רק את תירוצו של רש"י, שגם גאולת היחיד נקראית 'גאולה' וכיון שהיא נושאת את אותו שם, תקנוה בברכה שביעית.

גאולה כללית לאב ולבן

הדברים מצריכים הסבר, ויש לעורר על כך שתי שאלות יסודיות, ונקדים בהערה בהבנת המושג 'גלות'. כאשר אב מגלה את בנו, שני הצדדים רוצים להגאל, משום שהבן רוצה לשוב לאביו, והאב רוצה שבנו ישוב אליו. ובשעה שהבן מבקש מאביו שיגאלו, ניתן לחלק את התפילה למישור האישי, בו הוא מבקש לצאת מהמיצר. אך ביכולתו גם לבקש שהאב יגאל אותו כדי שהאב לא ישהה עוד בצער.

לפיכך יש לשאול, מדוע נדחק רש"י לפרש שברכת 'ראה בעניינו' עוסקת במישור האישי, הרי אפשר שהכוונה לגאולה הכללית, ולמרות שיש עוד בקשות על הגאולה, אין זה כי אם ראיה, שהגאולה כוללת בתוכה פרטים, בקיבוץ גלויות, בביאת משיח, ובבנין בית המקדש, ובכלל זה גם הגאולה מהצרות.

וכעין זה תמה השפת אמת (שם ד"ה מה ראו) מה הכריח את רש"י לפרש כך. אמנם ראה בבית יוסף (או"ח קטו) הביא כדברי רש"י להלכה.

תענית ציבור ושיר המעלות

ויש להביא ראיה כשיטת רש"י, מהירושלמי (הובא במאירי מגילה שם) שבתענית ציבור החזן אומר 'ענינו' אחר ברכה שביעית, משום שכתוב 'יענך ה' ביום צרה'. ומדוייק שהברכה עוסקת בגאולה מהצרות של הכלל.

אך אפשר להביא ראיה כנגד מירושלמי (ברכות ב, ד) שהוסיף על דברי הגמרא שלנו גם את מזמורי 'שיר המעלות', שהשביעי שבהם הוא: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן" וגו' (תהילים קכו). ולאחר העיון בתוכן המזמור, אנו מוצאים בקשה גם על בית המקדש [שיבת ציון] וגם על הצרות הפרטיות [ברינה יקצורו]. ומשמע שהישועה כוללת את כל הגאולות יחד.

אב קודם לבן

אמנם מכך שרש"י מיאן בפירוש זה, בהכרח שלשיטתו ביאת משיח אינה כוללת גאולה מהצרות הפרטיות, אולם גאולה מהצרות הפרטיות נושאת את התואר 'גאולה'. ומכיון שיש להם שם גאולה, תקנוה בברכה שביעית.

אמנם עדיין קשה, מדוע תקנו ברכה זו, ולא תקנו את ברכת 'תקע בשופר', או 'את צמח דוד', שהם כוללות את עיקר היציאה מהגלות. ובמקום זאת מבקשים על צער השעה, שהוא כביכול בעיה שולית וצרה, מול עומק קושי הגלות. ואף על פי כן תקנו חז"ל שאדם יבקש קודם כל על צרכיו, ורק אחר כך על גלות השכינה וכלל ישראל. והדבר צריך עיון.

תפילת ראש השנה

ר' כרוספדאי חידש לנו, שבראש השנה נפתחים שלושה ספרים (ראש השנה טז:), ומכאן שבראש השנה האם נידון או נכתב על פי מעשיו. ומן הראוי היה שנזכיר מענין הכפרה בעת התפילה, אולם למרבה הפלא לא מוזכר כלום מענין זה, וכל האריכות היא סביב גאולת עם ישראל, והכרה במלוכה של ה' על העולם. ומדוע לא תקנו גם נוסח פרטי שהאדם יזכיר את מצבו, יעורר על עצמו רחמים, שיזכה להכתב לחיים?

ומבואר שחלק מכריע בתפילה צריך להיות על חסרון גילוי המלכות בעולם, ועל צער השכינה בגלותה. משום שהיא חלק חשוב בגאולה מכל הצרות.

ואפשר שזה כוונת המזמור השביעי, המדבר בשיבת ציון, וגאולת עם ישראל. ורק לאחר מכן חותם, בזורעים בדמעה, וביאר רש"י (שם ד"ה הלוך) שעם ישראל מקיים את המצוות מתוך קושי הגלות, אולם לאחר הגאולה יזכו ל'יבוא ברינה' זה הרגע שהם מקבלים משכורתם.

ומדוייק שהסדר הנכון להקדים את שיבת ציון, ורק לאחר מכן לחשוב על הרווחה האישית שתצא מהגאולה. ולאחר שמחדדים את ההבנה הזו, זוכים לגאולה האמתית. וזה כאשר האדם מראה שכבוד השכינה חשוב לו יותר מצרותיו הפרטיות.

שנה שביעית ושנת השמיטה

זכינו להגיע לתקופה של מוצאי שביעית, אך לא נתבאר האם שנה שביעית האמורה קשורה לשנת השמיטה. שהרי בגמרא במגילה כתוב ששנת השבע היא שנה של מלחמות, ולא מעצם ההקפדה על מצוות השמיטה. אולם העיד הגר"ח קנייבסקי בהקדמתו לדרך אמונה, שאמרו בשם החזון איש, שעל ידי שמירת השביעית יזכו להגאל ביציאתה. והביאור בזה לכאורה, ששמירת השביעית קובעת את השנה להיות שנה שביעית. ובזכות זה זוכים להגאל.

ואפשר להטעים זאת על פי הטעמים הנזכרים בספר החינוך (מצוה פד) שטעם שמיטת הקרקע נועדה להזכיר לאדם שיש אדון לארץ, וכאשר הוא מצוה אותנו להפקיר את האדמה, עלינו לעשות כמצוותו.

וגם כאן ניכר אותו עיקרון, שהאדם מעדיף את חיזוק ההכרה במלכות ה', על פני טובתו האישית. כי זה עיקר המצוה, שהאדם יניח את טובתו האישית מהפירות ומהאדמה, כדי להראות שה' מולך בעולם.

נושא אלומותיו

מקודם לכן הזכרנו את דברי הירושלמי אודות שיר המעלות השביעי – שיר המעלות המרמז למסורת חז"ל, שמשיח מגיע במוצאי שביעית. והנה הפסוק מסיים במשל לאדם שמתקשה בזריעת אדמתו, כאדם ששדהו יבשה על כלות, ומירב הסיכויים שלא תצליח להוציא יבול ראוי.

תמונה כעין זו מצטיירת אצל גיבורי הכח שנכנסים במוצאי השביעית אל השדה, ומביטים באימה על ההרס והחורבן שפשט על נחלתם. כיצד ניתן להוציא מאדמה הרוסה כזו יבול ראוי למאכל? אולם זה הבטיחה התורה, "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי" וגו' (ויקרא כה, כ) ששומרי מצוה לא ידעו דבר רע, וגם הם נגאלים, עד שבסוף השנה התשיעית נראה אותם באים ברינה כשהם נושאים את אלומות השדה, את היבול המשובח שלא נפסד מחמת שמירת המצוה.

ה' יתברך יזכנו לראות בשיבת ציון, ולראות במלוכת ה' בירושלים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם.