22 – נצבים ער"ה תשפ"ב

נושאי הגליון

א. כוונה בקידוש ראש השנה לשנת השמיטה

שלוש קדושת לשביעית

עם שקיעת החמה של יום שני, נזכה בעז"ה להכנס לשנת תשפ"ב – היא שנת השמיטה. מיד בהתקדש החג נזכה לקיים כמה מצוות חדשות ונדירות. קיום מצווה נדירה היא זכות בפני עצמה, כי הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה.(אבות ו, א) ופירש רש"י שדברים הרבה זה כל המצוות. ונמצא שצריך דרגה כדי לזכות לקיים מצוות נדירות. ובענין מצוות שאינו נוהגות באופן קבוע האריכו רבים מן האחרונים לבאר מעלתם. מלבד זאת מבואר בחז"ל שכל מצווה היא כנגד איבר אחר, וידוע מהסטייפלער שהיה רודף לקיים מצוות נדירות כדי שכל אבריו יעמדו לתחיית המתים. ואין אנו יודעים שכר מצוה, אך עלינו להודות על עצם הזכות לקיים רצון נוסף שגילה לנו הקב"ה בתורתו. כמו כן. אך בל נשכח את להט קודשו של מרן החזון איש, שמסר נפשו על כינון מצוות השמיטה בארץ ישראל, באומרו, שמלבד העובדה שהמצווה נדירה, היא לא זכתה להתקיים אלפי שנים! ורק בדור אחרון זכינו שנסללה הדרך המעשית לקיום מצווה זו. אמנם הנסיון מעיד, שמצוות נדירות זוכות לתשומת לב גדולה יותר, מחמת ואינם באות בשגרה, ועל כן הם נעשות מתוך התלהבות ושמחה. וראה ברש"ר (פנחס כה, כג) שלכן הייתה התורה צריכה לגלות שתדיר ואינו תדיר, תדיר קודם. ובכך גילתה התורה את קדימות המצוות, שיש להקדים דווקא את הקבוע והנפוץ, על פני הנדיר והנחשק.

והנה, בראש השנה אנו מברכים פעמיים 'שהחיינו'. פעם אחת בקידוש הלילה, ופעם שניה קודם מצוות השופר. ומבואר שו"ע או"ח תר, ב שאנו מברכים על כל מצווה הבאה לידנו. ומכיון שהשנה נזכה בכניסת השביעית להתחייב במצוות השמיטה, יש לדון שגם היא מחייבת ברכת שהחיינו. ועל כן יש לדון האם ראוי לכוון בקידוש הלילה גם על החיוב במצוות השמיטה.

חידוש זה מוזכר בכל מקום בשם הגרש"ז אוירבעך, וכן הורה הגרי"ש אלישיב. גם כשנשאל מרן הדרך אמונה, השיב שצריך לכון על מצוות השמיטה. אמנם בשיח השמיטה (ט, ב) הביא הגר"ח שאצל החזון איש לא נהגו כן. ומכל נראה שהסכימו כולם שאין הפסד בכוונה זו. מכל מקום כדי להרחיב את ידיעת השביעית נביא כמה נידונים לחידוד ענין ברכת שהחיינו במצוות השמיטה.

בפרק השביעי למסכת סוטה, מובאים דיני הקהל. כפי הידוע, התורה ציוותה לאסוף את העם במוצאי שביעית לעזרה בבית המקדש, כדי לשמוע מספר פרשות אותם היה קורא המלך, ולהם היו מספר מטרות, כמבואר שם. במשנה (משנה ח') מובא שהמלך היה קורא גם את פרשת מעשרות (דברים יד, כב). ושואל הירושלמי (שם ז, ח) מדוע קוראים דווקא את פרשת מעשרות. ומיישב, כדי לעשות היכר בין השנה השביעית לשנה השמינית. כי בשביעית לא נוהג תורת מעשרות, ולכן יש צורך לזרז את העם בצאת השמיטה לשוב ולקיים את מצווה זו. ממשיך הירושלמי: "רבי חגיי בעא קומי רבי יוסי ואינו צריך להבדיל. אמר ליה כבר הבדיל מראש השנה". כוונת רבי חגי לשאול, מדוע לא נעשה גם הבדלה, כדי להבדיל בין שביעית לשמינית, ולכך מתרץ, שכבר נעשתה הבדלה במוצאי שביעית.

בירושלמי מופיע לראשונה התייחסות לשינוי במצב הקדושה של השנה השביעית. ולכאורה מוכח מדברי הירושלמי שכשם שהבדלת ראש השנה מועילה לצאת השביעית, כך גם הקידוש של ראש השנה השביעית יתן היכר לקדושת השביעית הנכנסת.

אלא שיש לברר כמה נקודות בענין זה.  מאחר וטעם קריאת פרשת מעשרות מוזכר בירושלמי, וביארו מפרשי הירושלמי, כדוגמת הפני משה והרידב"ז, שכל מטרת ההבדלה היא לעשות היכר בין שנת הפטור ממעשרות, לשנה שמתחיל החיוב מחדש. ועל כן היה צד לגמרא שצריך להבדיל בשביל שידעו להחיל תורת מעשרות בפירות. וזה תירוץ הגמרא שהבדלת ראש השנה של שמינית, היא שמסמלת את ההיכר בין החיוב לפטור. ואם כן יש לדחות את הראיה, היות והיא עוסקת רק בדיני היכר למצוות מעשר, אך לא שמענו שיש לקיים היכר בין קדושת שאר השנים לקדושת שביעית.

מלבד זאת יש לחלק, מחמת והירושלמי עוסק רק בחשש טעות, אולם כאן באנו לדון בענין הודאה הנוהגת במצוות עשה, היא מצוות השמיטה הכוללת בתוכה וכמה עשים, ואין שייכותה לגזירה שחששו לטעות של האנשים בדיני מעשרות

עוד יש לעיין, מדוע לא הקשה ר' חגי לפני ר' יוסי, מהו ההיכר שעושים בכניסת השמיטה. יתר על כן, יש להחמיר בכניסת השביעית שאין נוהגת בה מעשר, ובוודאי שגם היא צריכה היכר. כמו כן מדוע הסכים להבדלה במוצאי הבדלה של שמינית, בעוד שהיו צריכים לכוון זאת בקידוש של ראש השנה. ואולי מכאן יש להביא ראיה שקידוש החג לא נסוב על קדושת השנה, כי אם על קדושת היום, וצריך עיון.

ואכן מבואר, שקידוש היום נחלק לשני עניינים שונים. גם מצד ההיכר המבואר בירושלמי בסוטה (שם) וגם מצד ההכנה לקיום מצוות השמיטה.

ובגדרי ברכת שהחיינו מצאנו שנוהגת בשעת קיום מצוות עשה, ונתן לה הרמב"ם (ברכות יא, ט) מספר כללים וכך לשונו: "כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצוייה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת ג עשייתה שהחיינו". מדברי הרמב"ם עולה, שמצוה הנוהגת מזמן לזמן, טעונה ברכת שהחיינו. ומכאן הוציאו הלומדים את החובה לברך גם על קיום מצוות השמיטה.

וראוי להתבונן איזה חלק ממצוות השמיטה מחייב בברכת שהחיינו. כי הנה שנת השבע כוללת בתוכה מספר מצוות. כבר בכניסת השמיטה יש מצוה שלא לעשות עבודה בקרקע, והיא כוללת בתוכה עשה ולא תעשה. כי ארבעת המלאכות אסורות בלאו כמבואר במועד קטן (ג.) ואילו חרישה אסורה רק מצד מצוות עשה האומרת: 'בחריש ובקציר תשבות'. וגם לשיטות החולקות, מכל מקום יש בכללה את העשה 'ושבתה הארץ'. ממנה דורשים את מצוות השביתה.

מלבד זאת יש מצוה להפקיר את גידולי הארץ, וכן מנה אותה הרמב"ם בספר המצוות (קלד). וגם היא נכללת במצוות עשה מן המקרא 'והשביעית תשמטנה ונטשתה' (משפטים כג) כמו כן מצוות השמיטה כוללת שמיטת כספים (גיטין לו.) ואולם נחלקו הראשונים אם השביעית משמטת בסופה או בתחילתה, מכל מקום לשיטות הללו יובן שכניסת השמיטה מחדשת את השמטת ההלוואות.

מכל מקום רבותינו גילו דעתם שאין כל חיסרון בכוונה בקידוש והדברים תלויים בשאלה ידועה ומפורסמת, האם מותר לכתחילה לפטור שתי מצוות הזקוקות לשהחיינו בברכה אחת. הנה במנחת שלמה (או"ח כ) כתב דאין לפטור בברכה אחת במקום ששתי המצוות לא באות מטעם אחד, משום דהוה תרי מילי. וכגון לכוון על בגד חדש בברכת שהחיינו של השופר. שהם שני טעמים שונים. ואמנם למעשה הכריע בכתב סופר (או"ח כו) דיכול להוציא אף בתרי מילי, דלא גרע מיום השני דר"ה, שם מבואר שמברכים השהחיינו על היום מספק, וכן על הפרי (כמבואר בשו"ע או"ח תר, ב). ובפשטות גם שביעית חשובה כתרי מילי, ולכתחילה היה מקום לומר דאין להוציאה בקידוש היום, מאחר ויש בו הודאה על ראשית השנה, ואילו שביעית היא הודאה על מצוות ההשבתה.

מכל מקום יראה להוכיח שאין ההודאה על מצוות הפקרת הפירות, מאחר והיא לא נוהגת בראש השנה. כי הנה בגמרא (ר"ה יג:) מובא, שקדושת הפרי לא נתפסת בעצם גידולו בשמיטה, אלא צריך שיקבל את חשיבותו בתוך השנה. ומכיון שראש השנה לא גורם הפקר לפירות, אלא הפירות שיחנטו מכאן ואילך חלה עליהם מצוות הפקר, ואם כן אין המצווה נוהגת מיד בהתקדש החג. כמו כן נחלקו הראשונים (רמ' ורבינו חננאל ר"ה שם) אם קדושת השביעית נתפסת מא' תשרי, או שמא מט"ו שבט שהוא ראש השנה לאילן. על כן יראה לומר שקדושת השביעית רק מחייבת שביתת הארץ.

ויש לעיין מה היה בזמן בית המקדש, שהייתה נוהגת תוספת שביעית עוד לפני כניסת השמיטה, ואם כן לא כניסת החג לא חידשה כלום באיסור המלאכה. אולם בזה נגיע לשני שאלות יסודיות מגדולי עולם, הראשון מופיע בשאגת אריה בנוגע לסוגיית איסור מוסיף האמורה במסכת פסחים (לז.) והשני בשאלת הידועה של החמדת שלמה (או"ח לה) בענין תוספת ראש השנה בערב שביעית. (וראה מש"כ בגליון השני) ובדברים אלו נאמרו מספר נפקא מינות המתווספות בכניסת השביעית, כגון לגרום קליטה בתוספת שביעית שהיא מחלוקת רש"י ור"ת בר"ה (י.) ובעוד מקומות. עוד אפשר לומר שבתוספת שביעית מותר לעשות מלאכות באופנים מסויימים כגון בעשר נטיעות (שביעית א, ו מו"ק ד.), ושוב הם נאסרות בכניסת החג.