23 – וילך תשפ"ב

נשא לבבנו אל כפיים | מושב יקרו בשמים ממעל
מדוע ביכורים נקראו תרומה?
מדוע לא הוזכרו בפרשת ביכורים לא מוזכר החלק הכי חשוב... הביכורים?
כיצד הרמת ידי משה והסתכלות לשמים מכריעה את המלחמה?
ומה הכוונה בתפילת המוספים שאנו אומרים 'והנשא עלינו לעיני כל חי'?

=========================

זכינו בס"ד להכנס בשעריה של שנת השבע, היא שנת השמיטה תשפ"ב. רשמי החג עדיין מורגשים באויר, ועל פני הבריות ניכר כי פנים חדשות באו לכאן.
ראש השנה הוא חג המסמל את המלכת הקב"ה עלינו למלך, וקבלת עול מלכותו וקיום מצוותיו. את הדברים ניתן למצוא פעמים רבות בנוסח התפילה, כאשר אנו מזכירים ומבקשים את המלכת ה' עלינו. המלכת הקדוש ברוך הוא מקבלת דגש מיוחד בחג זה, אבל היא חלק בלתי נפרד מכל תפילת המועדים.
נשים לב לנוסח שאנו אומרים בתפילת המוסף, 'אבינו מלכנו גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, והופע והנשא עלינו לעיני כל חי'. משמעות הבקשה היא, שמלכות הקב"ה על עם ישראל תהיה גלויה לכל העולם. אבל צריך להבין מה זה 'והנשא עלינו'. מה פירוש המילה להנשא.
השבוע בגליון, הזכרנו בקיצור את סוגי המצוות שהם חובת הקרקע. הבאנו את מחלוקת הראשונים אם גם מצות ביכורים מוטלת על קרקע, או שהיא חובה על גוף האדם.
מעניין לדעת שלפני שבועיים קראנו בפרשת כי תשא את מצוות הבאת הביכורים. אלא שלאורך כל הפרשה לא מוזכרת המילה 'ביכורים'. במקום זה יש 'ראשית פרי האדמה'. יש גם 'טנא' אבל ביכורים לא מוזכר. יותר מעניינת העובדה, שביכורים מקבלים איזכור בפרשת ראה (יב, יז) שם אומרת התורה: "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ". ופירש רש"י שתרומת ידך, זה ביכורים. וגם כאן יש להבין מדוע התורה לא אומרת ביכורים במפורש.
וראיתי שזקיני זצ"ל עמד על שאלה נוספת. התורה מכנה את הביכורים – תרומת ידך. השילוב של שני התיבות הללו ראוי לציון, מאחר ומונחים בו שני מושגים סותרים. תרומה באה ממשמעות גבוה ומרומם, הפירות מיוחסים לאבינו שבשמים. ואילו 'ידך' משמע פעולה אנושית, דבר המתייחס לכוח האדם. וזאת יש להבין, מדוע חיברה התורה את שני המושגים דווקא במצוות ביכורים.
הסביר זאת הרב הנזכר, על מנהג העולם כפי שניתן לראות כיום. תוצרת האדמה נחשב בעולם כמושא לגאוה, כאשר יש יבול טוב, החלקאי מקבל את הקרדיט, ההצלחה מתייחסת אליו. כאשר האדם לא מרגיש את מלכות ה', המבט שלו מתעוות. רצון התורה הוא, שאדם יבין שתוצרת משובחת היא גזירה אלוקית, ואת הכל סיבב הקב"ה בהשגחתו. הדרך להתגבר על העקמימות, היא חיזוק ההכרה בהשגחה הפרטית של הקב"ה. כיצד ניתן לחדד את התחושה? על זה אומרת התורה 'תרומת ידך'. כאשר אדם מביא את הביכורים דרך הרמה, בהכרה שהפירות האלה הגיעו לעולם בגזירת הבורא, בזה הוא מיישר את מבטו על העולם הזה, וניצל ממחשבות פסולות.
על פי זה נבין מדוע ביכורים נקראים 'תרומה'. עוד נבין את הפסוק שאומר דוד המלך בתהילים, "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרֲכוּ אֶת ה'" (קלד, ב). הכוונה היא, שכאשר אדם נושא את ידיו, שעושה פעולה המחזקת את ההכרה בעובדה שה' ניצב בשמים ממעל, ומשגיח על כל יושבי הארץ. בזה הוא נותן שבח לקב"ה, שהוא מנהיג הבירה. אפשר גם שזה כוונת המזמור 'אשא עיני אל ההרים' (שם קכא, א). שההסתכלות למרום מזכירה לאדם את מציאות ה'. כעין המובא במשנה בראש השנה (ג, ח) בענין ידיו של משה, וכן השרף, 'כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים'. כל זה נסוב סביב ענין אחד.
נחזור לשאלה ששאלנו על נוסח תפילת המוסף, מה הכוונה 'והנשא על כל הארץ'. גם נשיאה היא מלשון רוממות וגובה, וכך גם מצאנו בתהילים (כד, ז) "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד". ועל כן סברנו לשאול מדוע לא כתוב והתרומם על כל הארץ. אך לאחר שהובן העומק של ההכרה בהשגחת ה', עמדנו על התועלת הקיימת בכך שאנו מזכירים לעצמנו שה' משגיח על עם ישראל, שהיא תכלית השלמות, שהרי רצון התורה שהרמת הביכורים תחדד את ההבנה בלב האדם. נמצא שאנו מבקשים, שהקב"ה ינשא על כל הארץ. שאפילו התועים שמבטם מעוות, יכירו ביקרו של הקב"ה – והנשא על כל הארץ ביקרך. שהמלכות תהיה מורגשת בעצם קיומו של האדם בעולם, שכל שעה ושעה הוא ירגיש בחוש את מלכות ה', שיכירו וידעו כל יושבי תבל שהמלכות היא לה' לבדו.
בדברים אלה נסיים בבקשה, שכל אחד ואחד מאיתנו יזכה ליישר את מבטו, ויחדיו כאיש אחד נמליך עלינו את המלך הקב"ה, ובזכות זה נזכה לנס שישמענו סלחתי, ונזכה להכתב בספר חיים טובים אמן.

חובת הקרקע וחובת הגוף
הגדרת מצווה התלויה בארץ
מחלוקת הראשונים בביכורים מובילה לחילוקי דעות בפוסקים
סביב הבאת ביכורים מפירות שנרכשו בשוק.
יסוד המחלוקת בשאלה האם מצות ביכורים מוטלת על הקרקע או על גוף האדם,
כיצד ניתן לדעת איזו חובה זו?

החידוש שנביא תיכף, חייב להיות שגור אצל כל אחד מאיתנו. אין זו גוזמא לומר, שהוא אחד מן היסודות החשובים והמקיפים ביותר. ניתן להקיף אותו מכמה זוויות, אך בטור הנוכחי נבחר לעסוק בקשר שלו לשנת השמיטה. ונפתח בהקדמה קצרה.
הקב"ה ציוה אותנו בתורה, לקיים מספר רב של מצוות. אמנם מי שידייק יבחין, שהמצוות נחלקות לכמה אבות. הקבוצה הראשונה מתאימה לירח האיתנים, ובה מצוות כגון השופר, צום, סוכה, ולולב.
המצוות מהסוג הזה נעשות באמצעות הגוף, והם נקראות לפעמים: 'מצוות שבגופו'. זו הקבוצה הראשונה, והיא מובדלת מיתר המצוות. ויש לזה מספר דוגמאות. מצוות שבגופו למשל, לא ניתן לקיים באמצעות שליח. (קידושין מא:). הטעם לכך הוא, שרצון התורה שהאדם ישב בסוכה. ובמילים אחרות, אין המטרה שהסוכה תהיה מיושבת, או שינטל הלולב ממקומו. רצון התורה שהאדם ישב בסוכה, ולפעולה זו לא ניתן להשתמש בשליח. רצון התורה שאדם יצום, לא יעלה על הדעת שהשליח יצום ובעל הבית יצא ידי חובה. (ראה ריטב"א קידושין שם ד"ה והא) ישנו חילוק נוסף בין מצוות שבגופו לשאר מצוות, ויסודו בדברי הריטב"א בקידושין (לו.). אודות העובדה שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. כל זה רק במצווה שקיומה בגוף, אולם שאר מצוות נשים חייבות.
מצאנו, שיש מספר מצוות שחיובם מוטל על הגוף. והאמת שאין זה רק במצוות עשה, גם בשב ואל תעשה מצאנו את אותו עיקרון. ישנן עבירות שהאדם מוזהר שהן לא ייעשו, כגון הותרת קורבנות מעבר לזמנם. ויש עבירות שהאדם מוזהר שלא יתבצעו בגופו, כגון אכילת מאכלות אסורות. שאין איסור שהם ייאכלו, אלא האיסור מוטל על האדם שגופו לא יהנה ממאכל שיש בו איסור.

מצוות התלויות בארץ
יש גם קבוצה נוספת של מצוות, המכונות 'מצוות התלויות בארץ'. קבוצה זו כוללת בתוכה מצוות המוטלות על האדמה. למשל, כלאיים, ערלה, לקט, שכחה, ופאה. ויש עוד רבים, ניתן למצוא אותם מפורטים בגמרא קידושין (לז.). המצוות מהקבוצה הזו לא נוהגות בחוץ לארץ, ויש חובה לקיימן רק בתחום ארץ ישראל. אך כיצד ניתן לקבוע, איזוהי מצוה התלויה בארץ. רבי יהודה בגמרא (שם), נותן לכך סימן. והוא, מצווה שהיא 'חובת קרקע'. רש"י מפרש (שם ד"ה חובת) שחובת קרקע הינה, חובה המוטלת על הקרקע או על גידוליה. לעומת זאת חובת הגוף נוהגת גם בחוץ לארץ. ומבואר כאן, שחובת הקרקע היא הפוכה מחובת הגוף.
הדברים יובנו יותר כאשר נתבונן במהותה של מצוות השמיטה. בתורה מוזכרות שתי שמיטות. וכן אומרת הגמרא בגיטין (לו.) 'וזה דבר השמיטה שמוט - בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע - אי אתה משמט כספים'. כאן אנו מוצאים הקבלה בין שמיטת קרקעות לשמיטת כספים. אלא שיש בניהם הבדל, במקום חיוב המצווה. שמיטת קרקעות נוהגת רק בארץ ישראל. כמבואר בסוגיא בקידושין, שהבאנו קודם לכן. שמיטת כספים לעומת זאת, נוהגת גם בחו"ל. וכן גם הביא הרמב"ם להלכה, בהלכות שמיטה ויובל (ט, ב). וזה אם כן ההבדל, בין חובת הגוף לחובת הקרקע. כי עיקר מצוות השמיטה היא 'ושבתה הארץ', המצווה מוטלת על האדמה. ואילו שמיטת כספים היא מצווה על הגוף, מצווה להפקיר ולשמט את החובות. לכן שמיטת כספים נוהגת גם בחו"ל, ולעומת זאת שמיטת קרקעות רק בארץ ישראל.

הגדרת חובת הקרקע
לצד מעשר, ערלה, ושביעית, ניתן למצוא גם את מצוות הביכורים. את צווי זה פגשנו בשבועות האחרונים בכמה הזדמנויות. התורה אומרת (דברים כו, א) "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ", משעה שבני ישראל נכנסים לארץ ישראל. "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה" וגו' - נצטוונו במצוות עשה להביא את הביכורים לבית המקדש אל הכהן (רמב"ם ביכורים ב, א). השאלה המתבקשת היא, האם ביכורים היא חובת הגוף, או חובת קרקע. שאלה זו מופיעה בתוספות בבבא בתרא (פא. ד"ה ההוא), ונחלקו בה בעלי התוספות. לתירוץ הראשון מבואר, שביכורים הינה מצווה התלויה בארץ. התוספות מביאים בשם הרשב"א שחולק, וסובר שביכורים היא מצוה שאינה תלויה בארץ. מצוות ביכורים לדעת הרשב"א מוטלת על גוף האדם, ואין חיוב להתחייב במצוה זו. והרי היא כמו ציצית שהיא חובת הגוף, אך אין חיוב להתחייב בה. הדברים מתחברים למחלוקת דומה אם הפרשת ביכורים מוטלת על בעל הבית או על בעל הפירות. ונפקא מינה באדם הקונה פירות מן הנכרי, או מישראל שלא הפריש כדין. שיטת התוספות (גיטין מז. ד"ה לוקח) שהקונה צריך להפריש גם אם אינו בעל הקרקע. שיטת הרמב"ם (ביכורים ב, יד) שהקונה לא מביא, אלא אם כן חזר וקנה שוב את הקרקע. באופן זה נחשב שיש לו קרקע ופירות ועל כן יכול להביא. ואפשר לתלות את דבריהם במחלוקת אם ביכורים הינן חובת הגוף, או קרקע. ועל כן סברו התוספות שהלוקח חייב להביא, מחמת והיא חובת הגוף. לעומת זאת הרמב"ם סבר שהיא חובת הקרקע, ולכן צריך שגם הקרקע תהיה ברשותו. וצ"ע.
דעת הרשב"א כפי שזכרנו, שהביכורים מוטלים על גוף האדם. כדי להעמיד את תירוצו מביא הרשב"א שתי ראיות להוכיח שהחובה על הגוף, ולא על הקרקע. נעיין בשני התירוצים, ובהשלכה לשהם לכל מצוות התלויות בארץ.
בתחילה כותב הרשב"א: "אבל בכורים אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם דאין נאסרין באכילה אף על פי שלא הפריש מהן בכורים". דבריו מיוסדים על האופן בו אדם עובר על מצוות התורה, אדם שלא מפריש ביכורים מאדמתו. בכל מצוות התלויות בארץ הוא עובר על איסור, ובחלקם חייב כרת. אך לא כן בביכורים, גם כשאינו מפריש מותרים הפירות באכילה.
חובת הקרקע באה לידי ביטוי באיסור הפירות, מאחר והמצווה מוטלת על הקרקע או על גידוליה. ולכן על הפירות להאסר, באופן שלא נתקיימה בהם מצוות התורה. ומכך שביכורים מותרים באכילה, ראיה היא שהחובה מוטלת על האדם. ולכן גם כשלא מקיים את חובתו, אין איסור בקרקע או בפירות.

איסור הפירות על האילן
ראיה נוספת הביאו התוספות: 'אבל בכורים ודאי חובת הגוף נינהו וכו' שאין החיוב תלוי בפירות אלא באדם ואפי' בעודן באילן מתחייב'. הבנת דבריו, שחובת הגוף גורמת לאיסור לחול לפני שהפרי ראוי לאכילת אדם. בעוד שתרומה ומעשר לא נוהגים קודם שיכנסו לתוך הבית, או יתקבצו לערימה אחת. וזו ראיה שהם חובה על הפירות עצמם, כי אם היו על האדם היה צריך האיסור לחול קודם לכן. ובאמת חובת ביכורים נוהגת גם כשהפירות עדיין על האילן, וזו ראייתו השניה של הרשב"א, שחיוב הביכורים מוטל על האדם.
בנקודה זו יש להעיר כמה הערות נחוצות. תרומה ומעשר אכן לא מתחייבות קודם מירוח, אך ערלה אסורה גם בעודה באילן. כמו כן איסור כלאים נוהג גם כשהפירות מחוברים לאדמה, וכך גם בשביעית קדושת הפירות קיימת באילן משעה שהפירות מגיעים לתחילת בישולם (שביעית ד, ז). ובוודאי שיש בהם חיוב הפקר בעודן באילן, כפי שמוכח בסוגיא בנדרים (מב.), שם מבואר שיש חובה להפקיר את הפירות לפני שתולשים אותם מן האדמה. עוד יש להקשות, שחיוב המירוח הוא סיבה שהחיוב מוטל על הגוף. והראיה לכך ממצוות חלה, שהיא מצווה הנוהגת בארץ ובחוצה לארץ. הסיבה שהיא נוהגת גם בחו"ל, למרות שזו מצווה התלויה בארץ, משום שחיובה משעת גלגול. ומבואר שפעולת ההזמנה של המאכל להטלת החיוב היא ראיה שהמצווה נוהגת גם בחו"ל. וכיצד מביא הרשב"א ראיה ממירוח תרומות ומעשרות, שהיא סברא להפוך אותה לחובת הגוף, שאינה נוהגת רק בארץ.
ואפשר ליישב, שלזה פירש הרשב"א דבריו בשני תירוצים, שכל אחד בא להשיב על עניינו. ולעולם תרומות ומעשרות חלה ופאה, הם חובת הגידולים. ואילו כלאים, שביעית, וערלה, הם חובת הקרקע שמורגשת גם בגידולים. ועל כן תירוצו הראשון בא כנגד המצוות כמצוות השמיטה, ועל כן הוכיח מאכילת איסור. אולם בתירוצו השני בא להשיב כנגד לקט שכחה ופאה, שהם מצוות על הגידולים, ועל כן הוכיח משעת החיוב. ועדיין צריך עיון.