16 – ואתחנן | שבת נחמו תשפ"א

דין דרישה ל' יום קודם החג, ובחג עצמו.

מסכת מגילה (מגילה לב.) חותמת במילים הבאות:
"משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג"
ומשמע שיש מצוה לדרוש בעיצומו של החג בהלכות הנוגעות לאותו חג – אולם יש לדייק שקודם התקדש החג אין חובה לדרוש בהלכות החג.
אך הנה הגמרא שם (כט:) מביאה את דברי הברייתא:
"דתניא, שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, רבן שמעון בן גמליאל אומר, שתי שבתות"
כלומר, ישנו חיוב להקדים ולעסוק בהלכות החג טרם הגעתו. ולכאורה שחיוב הדרישה קודם לחג כולל בתוכו שני מיני מצוות. שאילה קודם החג, זה ענין אחד. וגם בעיצומו של חג יש דין לדורש ולשאול בעניינו של יום, וזה הענין השני. אלא שיש להתבונן אם אכן יש בכאן שני דינים, או שמא הכל ענין אחד.
ובביאור הענין מצאנו כמה שיטות.
שיטת הרשב"א הריטב"א והר"ן (ריש מגילה), שבאמת דין 'שאילה' קודם החג לא נוהג אלא בתלמיד הבא לשאול, אך חובת הדרישה קיימת רק בחג עצמו. אמנם התוס' במגילה (ד. ד"ה: מאי) חולק וסובר שיש חובה לדרוש וללמוד את הלכות הפסח החל משלושים יום קודם הכנס החג. וכן דייקו מרש"י בסוכה (ט. ד"ה: בית).
תירוץ נוסף הובא בבית יוסף (או"ח תכט, א) שדין שאילה ודרישה נאמר רק בערב פסח משני טעמים: טעם אחד, משום שההלכות בו רבות. אמנם בשאר מועדים אין חובה לדרוש ל' יום קודם, אלא רק בחג עצמו. טעם נוסף מביא הבית יוסף (שם) שדווקא בפסח תקנו לדרוש קודם החג, משום שהיו צריכים להתעסק בהבאת קרבן הפסח, ועבור זה היו נדרשים ללמוד את הלכות הקרבן קודם החג. אמנם שאר מועדים אינם צריכים שאילה ודרישה קודם החג.
אך יעויין ברש"י למסכת סוכה (ד"ה: בית) שמפורש בדבריו שדין ל' יום נוהג גם קודם חג הסוכות.
טעם הדין לדרוש קודם החג ל' יום.
ובאמת יש לברר את מקורה וטעמה של ההלכה לעסוק בהלכה קודם הגעת זמנה.
ובטעם הדבר מצאנו ב' טעמים.
יש הסוברים שהוא מדין הקורבנות, וכן כתבו התוס' בבכורות (נז: ד"ה: בפרוס), שהיו דורשים שלושים יום קודם פסח שני, כדי שידעו מתי להביא את קרבן הפסח בטהרה. וכתבו התוס' (עבודה זרה ה: ד"ה: והתנן) שאף שאין לנו קורבנות מכל מקום תקנה ראשונה לא זזה ממקומה.
אמנם משיטות החולקים על הרשב"א וסיעתו (הובא בב"י) נראה שסברו, שחובת הלימוד קודם החג הינה תוצאה של הלכות מרובות, ובכדי שלא יבואו להכשל יש לעסוק בהם ל' יום קודם זמן חיובם.
לאור הדברים ראוי לציין לדברי ה'שפת אמת' (מגילה ה.) שהביא חידוש גדול להלכה, שדין זה נוהג גם בערב שבת משום שהדברים ק"ו, ומה יום טוב מצריך ל' יום להלכותיו, שבת שהיא חמורה, על אחת כמה וכמה.
לימוד הלכות קודם השביעית.
ולפי הדברים האומרים עולה השאלה, האם דין שאילה ודרישה קודם המועד נוהג גם בהלכות שביעית?
מקור השאלה מיוסד על הספק, האם חכמים תקנו ללמוד הלכות פסח ל' יום קודם החג משום שכחה? וגם אם נסכים שזה מטעם שכחה, עדיין יש לחקור מטעם מה חששו. כי הנה לחג הפסח היו שתי סיבות שונות העלולות להביא לידי שכחה.
דבר ראשון, העובדה שחג זה כולל מספר רב של הלכות, מה שמצריך לימוד מקיף ושינון של כל ההלכות. דבר שני, העובדה שהוא אינו נוהג כל יום, כמצוות ציצית או קריאת שמע, ומשום כך עלול להמצא בו טעות.
ובאמת הבאנו למעלה שיטות הסוברות שדין ל' יום נוהג רק בפסח. מכל מקום עדיין עלינו לחקור אם שביעית אכן זהה בהגדרתה לחג הפסח, מחמת וגם היא נוהגת רק לשבע שנים, וגם רבו הלכותיה לפרטים רבים. ובפרט אנשים אשר יש ברשותם גינות נוי בכניסה לבנין, או עציצים על אדן החלון, הרי הם נדרשים לדעת כמה הלכות נחוצות הכיצד לטפל בהם כדי חיותם. כמו כן גם מי שאין ברשותו צמח חי, עדיין יש עליו חובה לדעת כיצד לנהוג בפירות שביעית, וכיצד לשמור על קדושתם.
כמה זמן קודם השביעית יש ללמוד את הלכותיה? והנה גם בהנחה שיש חובה ללמוד קודם התקדש השמיטה, יש לבחון כמה זמן קודם לכן יש להתחיל בלימוד הלכותיה?והנה בשו"ת כפי אהרן (ח"ב סימן יד) נקט בפשיטות שגם שביעית הינה חלק בלתי נפרד מההלכה שנמסרה ממשה רבינו, שיש ללמוד קודם השביעית את ההלכות הנוגעות לשנה זו.
ומפורסם בשם החזון איש (מעשה איש ח"ז, קעז), שדיבר במעלת לימוד הלכות שביעית קודם לשנה השביעית. גם מהטעם שבשונה מהלכות רבות, דינים אלו נוגעים הלכה למעשה, והרי זה לומד על מנת לעשות, וזו מעלה הגדולה שבלימוד התורה (אבות ד, ה). טעם נוסף הביאו בשמו, מדבריו נראה שיש ענין סגולי בלימוד דינים אלו כדי לשמור ולהגן על היישוב בארץ ישראל. וראה גם באורחות רבינו (שמיטה) שהביא את סדרי הלימוד של מרן הסטייפלער זצ"ל בשנת השמיטה, שהיה לומד את כל המשניות עם הסוגיות בבבלי ובירושלמי. וראה עוד מכתב שכתב האבי עזרי זצ"ל, שבימי חורפו היו בחוץ לארץ, היו עוסקים בענייני שביעית. ואפילו בחוץ לארץ שאין הדברים נוגעים למעשה, כל שכן בהיותנו כאן על אדמת ארץ ישראל, בה נוהגת הקדושה המחייבת אותנו בידיעת ההלכה לבל נכשל
וזה גם ביאור הוראתו של מרן בעל ה'דרך אמונה'. שאמר בכמה הזדמניות ללמוד הלכות שביעית כבר בשנה השישית, והוסיף שהדבר מציל מצרות רבות. את הדברים אמר בכל עת שעמדה צרה ליעקב, מאחר ובלימוד זה ניתן לפעול רבות לזכות כל כלל ישראל.

ט"ו באב סוף זמן נטיעה

מחלוקת תנאים בשיעור קליטת האילנות מובילה לכך שאסור ליטוע אילן למרות שאין תוספת שביעית

השבת אנו מציינים את תאריך ט"ו באב, אשר בו אמרו במשנה (תענית ד, ח) 'אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים'. ובגמרא שם (ל:) מביאה הש"ס מספר טעמים לבאר במה נתייחד יום זה. אולם יש ליום זה משמעות נוספת משום שחמישה עשר בחודש מנחם(א.), הינו היום האחרון בו ניתן לשתול עצים. מי שלא הספיק ליטוע עצים עד אז, יאלץ להמתין עד מוצאי ראש השנה תשפ"ג. אמנם הדבר נתון במחלוקת על כן נבוא לסכם את דיני נטיעת עצים בערב שמיטה.
הגמרא במסכת ראש השנה (ט:) אומרת: 'אחד הנוטע, אחד המבריך, ואחד המרכיב, ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה - עלתה לו שנה, ומותר לקיימן בשביעית. פחות משלשים יום לפני ראש השנה - לא עלתה לו שנה, ואסור לקיימן בשביעית'. נדקדק את לשון הגמרא – 'עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית', לפנינו שני דינים שונים שהגמרא קושרת אותם יחדיו. הדין הראשון זו ענין ה'עלתה לו שנה'. כוונת הדברים למנין שנות עורלה האמור בתורה. וכוונת הגמרא של' יום הינם פרק זמן למנות את שנות האילן כשנה שלימה. החלק השני זה היתר קיום בשביעית, אשר בנוי על דברי המשנה בשביעית. (ב ,ו) שם מובא: 'אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור רבי יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת רבי יוסי ורבי שמעון אומרים לשתי שבתות'. והנה התורה אסרה לעשות מלאכת קרקע בשנה השביעית. כל נטיעת אילן עוברת תהליך הנקרא 'קליטה' כפי הידוע כבר, קליטה הינה השלב בו הנטיעה נקלטת באדמה. ונביא את לשון הרמב"ם בפירושו על משנתינו שכותב כך: 'הלקיחה והחטיפה, והיא כינוי אצלם להתחברות האילן בארץ והתפשטות שרשיו באדמה'. נמצא עד כה, שלכל השיטות ניתן לשתול אילן לא יאוחר מראש חודש אלול, שהוא שלושים יום קודם ראש השנה.
מכל מקום מבואר שדעת הכל הסכימה שאין לגרום קליטת אילן בשנה השביעית, וכל נידון המשנה הוא בכמות הזמן שיש להרחיק מתוספת השביעית כדי שהקליטה תסתיים לפני זמן האיסור. אמנם הדבר עומד במחלוקת ראשונים בהבנת הסוגיא בראש השנה. שיטת רש"י (שם ד"ה: צריך) שאסור לגרום קליטה ב'תוספת שביעית', ואילו שיטת רבינו תם (שם תוד"ה שלשים) שאין בכך כל איסור.
לאחר חורבן בית המקדש, בטלה תוספת שביעית כמבואר במסכת מועד קטן (ד.). לפיכך אין כל משמעות בין רש"י לר"ת מבחינת דיני שביעית.
כאמור, במשנה בשביעית מובאים שלושה שיטות. שיטת ת"ק שקליטה אורכת יום אחד, רבי יהודה סובר שלושה ימים, ואילו לרבי יוסי, ורבי שמעון – שבועיים(ב.). לשיטת ת"ק נמצא שמותר ליטוע אילן בערב ראש השנה, משום שהקליטה תסתיים לפני כניסת השביעית. שיטת רבי יהודה שמותר רק עד כ"ז אלול, ולרבי יוסי ורבי שמעון – ט"ו אלול. בתוך כך הרמב"ם פסק להלכה: 'אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם ר"ה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות' (רמב"ם שמו"י ג, יא). מדבריו מבואר, שגם בזמנינו מותר ליטוע אילן עד ט"ו באב. ובטעם הדבר מבאר הרמב"ם שם, שאין האיסור מדיני שביעית, אלא מחמת מראית העין.
סוגית מראית העין קשורה לדיני ערלה, והיא מיוסדת על תקנת חז"ל שחששו שזריעה בסמוך לסוף השנה עלולה להטעות את הרבים, שיהיו סבורים שניתן לאכול את פירות האילן תוך שתי שנים, כשהם לא יודעים שלמעשה חלפו שלוש שנים, משום שהיום האחרון עלה כמו שנה תמימה, לכן התקינו שיש להרחיק מראש השנה שלושים יום. ונמצא למסקנה, שיש איסור ליטוע סמוך לסוף השנה, ולכן זמן נטיעת האילנות לא יאוחר משלושים יום. אך מכיון שעד הגעת זמן זה, צריך שהאילן יהיה נטוע במקומו, יש להקדים את הנטיעה, כדי שהאילן יקלט עד ראש חודש אלול. וכאמור במשנתינו, נחלקו התנאים בתקופת השיעור. וזה נתבאר לנו, שהרמב"ם פוסק כמו שיטת רבי יוסי ורבי שמעון, שקליטה אורכת שבועיים ימים. בסך הכל יש להרחיק ארבעים וארבעה יום, וזה אם כן התאריך הידוע – ט"ו באב, התאריך האחרון לנטיעת אילנות.
לסיום נביא נידון מענין, מה בדבר נטיעת אילנות סרק, וזריעת ירקות. הנה לפי האמור, נחלקו הראשונים בדבר מראית העין בערלה, אך מכיון שאילנות סרק וירקות אינם בתורת ערלה, יש להתיר לכאורה ליטע ולזרוע סמוך לראש השנה. שכן תבואה נשרשת תוך ג' ימים, כמובאר במנחות (ע:).

הנחמה

שבת נחמו נקראית על שם הפטרת הנחמה בנביא ישעיהו (מ, א) האומר: 'נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹוקיכֶם'. הפטרה זו פותחת את רצף של שבעת הפטרות הנחמה הבאות אחר ימי בין המצרים. בפנים ההפטרה הנביא מתאר את רגעי הגאולה בה 'וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר'. ובשעה שכבוד ה' יופיע בעולם יסתלקו כל תארי הכבוד המדומים מעל אותם שנוטלים אותו עליהם בגאוה ושחץ. הנביא מתאר את בעלי הגאוה בשלל תארים. כאשר המוטיב המרכזי נסוב סביב צמחי השדה.
כן אנו מוצאים בכתוב: 'כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה' היינו, שהאדם הוא זמני ומתכלה. וזה המשך דבריו 'יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ'. ולאחר מכן ממשיך לדבר בענין הרוזנים והגאים ' הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה'. ועל זה מבאר הנביא את גורלם של אותם אנשים: 'אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם'. פירוש הדברים, שבעת ההיא לא תהיה כל משמעות לכל גאוותם, מחאר והכל יבש ויתפרק.
אמנם ניתן להתבונן שהנביא מציין כאן מזכיר כאן נטיעה, זריעה, והשרשה. ו המדרש רבה בשיר השירים (ז, ג) דורש זאת על האומות, נראה את הלשון: 'ר' נחמיה בשם ר' אבון אומות העולם אין להם נטיעה, אין להם זריעה, אין להם שרש, ושלשתם בפסוק אחד'. ובמפשי הפסוק מבואר שהפסוק דיבר בדרך לא זו אף זו, שכן נטיעה היא החזקה שבמעלת הצמחים. לאחר מכן הזריעה, ורק לאחר מכן ההשרשה.
ובביאור המילות ביאר המלבי"ם, שנטיעה נאמרה באילן, ואילו זריעה נאמרה בצמחי השדה. וכוונתו לתבואה וירק. וכן אנו מוצאים שאילן פרי עומד לשנים ארוכות, והרי זה ביטוי לקביעות ועמידות, כאשר דבר הנטוע עומד לימים רבים. אולם ירק השדה מצריך כל שנה זריעה מחדש, והרי הוא פחות לעומת קביעותו של האילן. אלא שאחריו באה נקודת ההשרשה, שהיא תהליך קליטת הירק באדמה, וכוונת הנביא לומר שאותם אשר נראים נטועים היטב בארץ, יתגלו באותה העת כקש ללא שורש, אשר נישא ברוח קלה ונתלש ממקומו.
אמנם במעלת עם ישראל מביא המדרש (שם) מקראות רבות מהם אנו למדים שישראל נקראים גם כנטיעה, כזריעה, ובעלי שורש. את הנטיעה דורש המדרש מהפסוק בעמוס (ט, טו) 'וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אלוקיך'. וכן זריעה מהפסוק: ' וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אלוקי' (הושע ב, כה) וגם את להשרשה מסמיך המדרש את הפסוק מישעיהו (כז, ו), 'הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה'.
ובאמת יש להתבונן לאור דברי המפרשים, שהנביא סידר דבריו מן הכבד אל הקל, הרי לנו שנטיעה היא החזקה בצמחי השדה, וכאשר באנו לחידוש שעם ישראל בשונה מן האומות נחשב כנטוע, מה צורך עוד בראיות לכך שהוא חשוב כזרוע וכמושרש, בעוד שבכלל מאתיים מנה.
ולפי פשוטו מצאנו את דברי הגמרא בפסחים (פז:) הדורשת מכאן ' ואמר רבי אלעזר, לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתיה לי בארץ. כלום אדם זורע סאה - אלא להכניס כמה כורין'. ומבואר שמעלת הזריעה לא נסובה על קביעות המקום בארץ ישראל, אלא על מעמדו של עם ישראל השומר על גחלתו שלא תכבה, ואפילו בגלות אינו עוזב את מסורת האבות.
אמנם עוד ניתן להציע, שדרכו של הירק לפרות ולרבות מעצמו, שכן מצאנו הטמנת ירק באדמה מצמיחה מחמתו שיח ירקות נוסף. וכן מצאנו שדרכם הייתה לזרוע ירק כדי להשתמש בו לזרע, וכן במשנה בשביעית (ב, ח). וזה אם כן מעלה שאינה באה לציין קביעות, אלא תכונה מופלאה אשר זכינו לו מעצם היותנו נצר לעם הנבחר.
נסיים בברכה ליוצאים לאגור כוחות שיתקיים מקרא הנביא בסוף נבואת הנחמה: 'וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ' (ישעיהו מ, לא).