10 – פרשת קרח

חזקה בשביעית | האם ניתן לעשות חזקה בשביעית

מחלוקת בין גרסאות מובילה למחלוקת גדולה בין הראשונים | החזקת קרקע על ידי אכילת משונה | החזקה על ידי עבירה דאורייתא ודרבנן | והאם אפשר לבצע חזקה בשביעית

"תניא נמי הכי, אכלה ערלה שביעית וכלאים - אינה חזקה".
אלו דברי הגמרא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא לו.). סוגיא זו עוסקת באדם הרוכש קרקע חדשה, ועל פי תקנת חז"ל חובה עליו לשמור את שטרו שלוש שנים. אך בחלוף שלוש שנים בהם ניצל את תפוקת הקרקע ואכל את תנובת השדה, אינו צריך להזהר בשטרו, והקרקע מוחזקת ברשותו (ב"ב כט.). בתוך כך, הגמרא מכריעה, שאם המחזיק אכל את הפירות בצורה משונה, כגון שהיו אלה פירות ערלה, או כלאים, וכן היה זה בשנה השביעית, אין זו חזקה. ומסקנת הסוגיא היא, שבשנת השמיטה לא ניתן לעשות חזקה.
אלא שבראש ובראשונה יש להבין, מדוע אכילת פירות אלו אינם מועילים להחזקת הקרקע. והנה הרשב"ם בחזקת הבתים (ד"ה אכלה) ביאר את החסרון בפירות ערלה בלשון זו:
"אחת מן השלש שנים הויא שנת ערלה אינה חזקה דלא איכפת ליה לבעל השדה בשנת ערלה ולכך לא מיחה וכ"ש אם שלשתן שני ערלה, ערלה וכלאים אכילתן באיסור".
והנה המדקדק יבחין שהרשב"ם פותח בטעם אחד, ומסיים בטעם אחר. כי הנה בתחילת דבריו כתב, שאין המערער מקפיד על אכילת פירותיו בערלה. ונראה בכוונתו משום שעיקר הטעם הוא משום שלבעלים אין שימוש בפירות אלו, מחמת והם אסורים בהנאה, ומשום כך אינו מקפיד. ואילו בסוף דבריו מציין שאין זו חזקה מחמת שאכילת ערלה הינה איסור (קידושין נו:) והרי זה טעם אחר, שמחמת ואין זו דרך אכילה כאשר אוכל באיסור, ומשום כך אין תביעה על המערער בכך שלא מיחה.
ואמנם לגבי חזקה בשביעית כותב הרשב"ם, שלא מועיל בה חזקה מחמת והארץ הפקר. ובזה שב לטעמו הראשון, שאין ראיה בהחזקה בדבר שאין הבעלים מקפיד באכילתו. ומכיון שפירות שביעית מופקרים לכל, אין ראיה בכך שהמחזיק אכל פירות אלו. בהמשך נביא שיטות הסוברות שגם בשמיטה יש חסרון של אכילה בעבירה.
בתוך כך יש להעיר, מהו החוט המקשר בין שמיטה, לערלה וכלאים. בעוד שערלה וכלאים הינם איסורי הנאה, וחידוש הגמרא שאין חזקה באכילת איסורי הנאה. ואילו חסרון השביעית הינה מטעם חדש, והוא שהאדמה מופקרת לכל העולם. ואם כן תמוה, מדוע עירבה הגמרא את שביעית בתוך ערלה וכלאים.
עוד יש לעיין מדוע לא פירש הרשב"ם כפשוטו, שבכל שלושה אלו אין בעל הבית מקפיד באכילתם, בשביעית מחמת שהיא הפקר, ובערלה וכלאים מחמת שהם אסורים בהנאה. אך בכדי לבאר את דברי הרשב"ם לאשורם, יש לדקדק בגירסאות הש"ס.
סתירת הסוגיות
בתחילת הדברים הבאנו גירסת הגמרא בחזקת הבתים. לעומת זאת בגמרא בכתובות (פ.) כתוב להפך, שם מובא: "דאמר רב יהודה, אכלה ערלה שביעית וכלאים – ה"ז חזקה" ונמצא לפי סוגיא זו, שאדם המחזיק בשדה באמצעות אכילת פירות אלו, קונה את הקרקע.
הרי לנו במבט ראשון, סתירה בין הסוגיות. וביישוב הסתירה מצאנו כמה שיטות.
הנה בפרק חזקת הבתים (שם) יש שגורסים כמו הגירסא שלפנינו, ויש הגורסים להפך. לגירסא שלפנינו המשמעות שאי אפשר לעשות חזקה באכילה זו. אולם לגירסת רבינו חננאל, אפשר לעשות חזקה באכילת ערלה שביעית וכלאים. נוסחא זו מופיעה גם בספר ישועות לרבינו גרשום מאור הגולה, והובאה ברשב"ם וברשב"א. (תוס' כתובות פ.) וכך סתמו הרבה מן הראשונים. ולשיטתם עולה, שניתן לעשות חזקה גם באכילת פירות אלו. לעומת זאת הרשב"ם (ד"ה אכלה) הביא את גירסת רבינו חננאל אך דוחה אותה, ונשאר בגירסא שלא ניתן לבצע חזקה.
ובאמת יש לעיין לשיטת רבינו חננאל, כיצד ניתן לבצע חזקה באופן זה. הרי אדם הנהנה מערלה וכלאי הכרם עובר על איסור (קידושין נו:), ואם באכילתו יש עבירה, יש פתחון פה למערער שלא מיחה מחמת שאכל באופן משונה, ואיך מועילה החזקה. ואכן התוספות מבארים, שלא ניתן לעשות חזקה באכילת פירות באיסור, וסוגייתנו עוסקת באדם הנהנה מתנובת האדמה על ידי זמירת הענפים. אך מדברי הרשב"ם משמע, שהגמרא דנה בפירות עצמם, ולכך גרס שאין זו חזקה. ולדבריו תקשה הסוגיא בכתובות, ואפשר שסבר שהיא מחלוקת תנאים. משום ששם סותמת הגמרא כר' יהודה, ואילו כאן מביאה ברייתא בסתם. עוד אפשר שיעמיד כמו דברי התוספות פה, ששם מדובר באכילת זמורות.
אך חשוב לציין, שלמרות מחלוקתם, מודים הרשב"ם והתוספות שבאכילת הפירות עצמם, אינו יכול לזכות בחזקה. וכל מחלוקתם הייתה האם להעמיד את הסוגיא באופן שאכל את זמורות האילן. אלא שברמב"ם משמע דהבין לא כן, דהא להלכה (טו"ט יב, יב) כתב בלשון זו:
"אכלה ערלה שביעית וכלאים אף על פי שנהנה בעבירה הרי זו חזקה".
ומכך שכתב שמדובר בהנאה בעבירה, מוכח שחלק על הרשב"ם והתוספות, מאחר והם הסכימו שאכילת איסור אינה עולה לחזקה, וכל מחלוקתם אם אכילת זמורות מועילה. אמנם הראב"ד השיג על הרמב"ם:
"א"א שבוש הוא ולא אמרו אלא שאכילת עצים שמה אכילה הואיל וליכא פירי אחריני עכ"ל"
נמצא שהראב"ד הכריע כגירסת רבינו חננאל, שבאכילת עצים ניתן לעשות חזקה. וראה שו"ע (חו"מ קמא, יא) שגם כן משמע שנחלק עם הרמ"א במחלוקת זו. וראה עוד בטור (קמא, יג) שהביא כדברי השולחן ערוך אך השמיט כלאים, ורבו הפירושים בביאור דבריו, אולם אין כאן מקומו.
אכילה או עבודה
בטור זה ארצה להתמקד בעיקר על חזקה בשנת השמיטה. אמנם עד כה ראינו שאדם החפץ לעשות חזקה באדמתו, לשיטת רשב"ם אינו יכול לעשות כלל. ואילו לשיטת רבינו חננאל ניתן לעשות על ידי חיתוך זמורות האילן, ובזה גם נחשב כאכילה. אמנם יש לעיין באיזה שדה מדובר. כי הנה אפשר ומדובר בשדה שיש בה אילנות זקנים, ודרך החזקתה הינה, אכילת פירותיה במשך ג' שנים. ולפי זה יובן מדוע הסכימו הראשונים שאין זו חזקה, מחמת ובשביעית הפירות הפקר, ומשום כך אין משמעות בהחזקת המחזיק. ומשמע שכן הסכימו כל הראשונים. אלא שלפירוש זה יקשה מעט הקשר שמדמה הגמרא בין ערלה וכלאים, לבין שביעית. בעוד שערלה וכלאים הינם איסורי אכילה, והחידוש בכך שכאשר עושה חזקה שבאה בעבירה, אינה חזקה.
אמנם הסמ"ע (שם) הכריח שמדובר בשדה ריקנית, ובא להחזיק בה על ידי חרישה ונטיעה. ולדבריו האיסור יהיה בעצם מה שחורש ונוטע. מחמת שהן מלאכות האסורות בשביעית. אמנם עדיין יש לעיין אי אסור מחמת איסור נעבד, דהיינו שעובד בשדהו. מצד שני אפשר לומר, שאסור מחמת איסור שמור. שכן חזקה כוללת שמירה ועבודה בשדה. וסיים הסמ"ע ששביעית הוזכרה בין ערלה לכלאים, כדי להשמיענו שגם שביעית לא מועילה מחמת שעובר עבירה, ולא מצד ההפקר שבה.

עבודה על ידי אחר
וחובה נעימה להביא את דברי האחרונים, שהקשו שאלה פלאית על דברי סוגייתנו. הנה לשיטות אשר הבאנו מבואר, שאכילת פירות שביעית לא מועילה לחזקה. ולשיטת הסמ"ע שמדובר באכילת פירות איסור, עולה שלשיטת הרמב"ם אכילה זו מועילה לחזקה, ולרשב"ם וסיעתו אין זו חזקה. אמנם יש להקשות, מדוע כאשר המחזיק עובר עבירה אין זו חזקה. והרי מצאנו בשביעית, שמלאכה בשדה חבירו מותרת. וכן אם אדם מנכש בשדה חבירו אין איסור. ורק אדם ברשותו אסור לעשות מלאכה. ואם כפי טענת המערער, שהמחזיק אינו בעל הבית. הרי שהמחזיק נחשב כעובד בשדה חבירו, ושוב אין עבירה בהחזקתו, כי הרי אין איסור בשדה חבירו. ושוב יוצא שיש לו חזקה מחמת שלא עשה איסור, והרי הוא כמחזיק רגיל, אשר קונה בהחזקתו.
שאלה זו מופיעה גם בנוגע לחזקה בכלאים, אשר מבואר שאין איסור בזריעת כלאים בשדה חבירו. וראה בתומים (שם ס"ק ז) וכן בנתיבות המשפט (שם ס"ק ג) וכן הביאו בבית המדרש להקשות בשם העילוי ממיצ'יט. ובאמת תימה שהקשו רק בענין כלאים, בעוד שגם בשביעית צריך עיון מדוע לא מועילה חזקה, מחמת שהיא אינה איסור.
יש חזקה בשמיטה
מאחר ורבו הגרסאות, התקשו רבותינו בהכרעה אם יש חזקה בשביעית. ובספר התומים (ד"ה ובלאו הכי), הביא הוכחה נפלאה, שבשביעית מועילה חזקה. ובדבריו שם ציין לדברי הגמרא בחזקת הבתים (כח:) המחפשת מקור לכך שחזקה אורכת שלוש שנים. אחד מראיות הגמרא מבוססת על נבואת ירמיהו (לב, מד) שאמר: "שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים" וגו'. ומחשבת הגמרא שהנביא עמד בשנה העשירית, ויש שיטות בשנה התשיעית (רבינו חננאל), ומזהיר על השנה האחד עשרה, בה בני ישראל יצאו לגלות, ולא יכולו להחזיק בשדה. ומכריח התומים ששייך לעשות חזקה בשמיטה, מכך שבגמרא בערכין (יב:) מבואר, שבית המקדש נחרב במוצאי שמיטה. ונמצא שאת השנה הראשונה עשו בשמיטה, ובודאי נבואת ירמיה לא נועדה לרשעים העושים מלאכה בשדה, או אוכלים פירות באיסור. ועל כרחך שלשיטה זו ישנה אפשרות חלופית לעשות חזקה, ובהכרח היא על ידי אכילת זמורות. אמנם ראה בנתיבות שהציע אופן אחר, בו אדם זורע את מחזור הזריעה קודם שמיטה, ואתה הבא אחריו במוצאי שמיטה. וכך עולה לו שנה לחזקתו.