גליון מספר 9 | פרשת שלח

מתוך הגליון:

השמיטה והגוי | קצת על פולמוס 'יבול נכרי'

מבוא
יעיד כל לומד, שלמסכת שביעית יש חן מיוחד. לי אישית קשה להציב את האצבע על הנקודה, אבל ישנו קסם מיוחד העוטף את הלומד בכל נידוני המסכת. מבין החקירות המופלאות שבשביעית, אנו מוצאים את חקירת האחרונים (מנח"ח וחזו"א), אם מצות השבתת האדמה קיימת בגברא - כלומר, שהאדם מצווה להשבית את האדמה. או שמא היא נאמרה בחפצא - זאת אומרת, שעל הקרקע להיות מושבתת בכל אופן. בעבר (גליון מס' 4) עסקנו בנושא זה בהרחבה. אך הפעם נרצה להתמקד דווקא על חלק אחר בשאלה זו. את הדברים האלה כתבתי לנוכח העיסוק ההולך ומתגבר כל שנה, העוסק באכילת יבול נכרי. למי שלא מכיר, מדובר באחד הפולמוסים החריפים הקשורים בשנת השמיטה. יבול נכרי עוסק בשאלה האם מותר לאכול פירות הגדלים בארץ ישראל באדמות בבעלות נכרית. בשורות הבאות נביא רקע מהיר לשורש הויכוח, שיתן מעט מושגים להבנת הנידון.
גוי במצוות השמיטה
נפתח בשאלה יסודית. האם גוי חייב במצוות שמיטה?
בפרשת בהר כתוב:, "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה" (כה, ב). הרי לנו במפורש, שמצוות שמיטה נאמרה לבני ישראל. וכן פסק הרמב"ם (שמו"י ד, כט): 'והעכו"ם אינן מצווין על השביעית'.
אמנם גם אם נסכים שהגוי מצד עצמו מותר בעבודת הארץ, עדיין יש לדון האם היהודי צריך להשתדל בכל אופן למנוע מהגוי לעשות עבודה באדמת ארץ ישראל. שכן כלפי היהודי יש מצוה שהארץ תשבות. אמנם כבר כתבה המשנה בשביעית (ד, ג): "מחזיקין ידי עובדי כוכבים בשביעית". פירוש הדברים, שלא זו בלבד שליהודי אין חובה למנוע עבודה מהגוי, יותר מכך, מותר לו לעודד אותו ולומר לו מילות חיזוק. ובסמוך נביא את פירוש המשנה בצורה יותר מפורטת.

גוי בהפקעת קדושת הארץ
ובאמת יש להתבונן, מדוע לגוי יש יכולת לבטל את חובת ההשבתה, בעוד שרצון התורה להשבית את האדמה. אמנם כבר למדונו חז"ל (קידושין לז.) ששביעית הינה מצוה התלויה בארץ. ומשמעות מצוה כזו הינה, שאינה נוהגת בחו"ל, וגם בארץ ישראל לא נוהגת רק בשעה שרוב יושביה עליה. (רמב"ם שמו"י י, ח) ונמצא שחובת השביעית חלה מן התורה כאשר מתקיימים שני תנאים. א.] שהאדמה תהיה בבעלות יהודית ב.] גם אם היא בבעלות יהודית צריך שארץ ישראל תכיל את רוב השבטים.
ואכן מצאנו במשנה בעדויות (ח, ו) שמצוות הארץ תלויות בקדושתה, והדגישו מפרשי המשנה כדוגמת התוס' יום טוב, שלמרות שה' נתן קדושה בארץ, דיני הארץ תלויים בכיבוש ובהחזקה של בני ישראל בגבולות הארץ. נמצא שכאשר גוי מחזיק באדמת ארץ ישראל, הוא פוטר אותה מחובת השבתה, אלא שעדיין לא נתברר אם מחמת שהגוי מפקיע את קדושתה, או שמא אין לו יכולת להפקיעה, ומכל מקום אינו מצווה לקיים את מצוות התורה.
הגמרא בגיטין (מז.) מביאה את הפסוק (ויקרא כה, כג), '...כִּי לִי הָאָרֶץ' יש הדורשים ממנו שקדושת הארץ לא ניתנת להפקעה על ידי נכרים, ומסביר החתם סופר: "ואותה קדושה להקב"ה היא כי לי הארץ וא"א להמירה ע"י מכירה לנכרי". אך יש חולקים הלומדים מפסוקים אחרים שהנכרי יכול להפקיע את הארץ מקדושתה.
בחידושיו כתב הגר"ח מבריסק (שם ד"ה והנראה) את היסוד המפורסם, שבאמת לכל השיטות אין אפשרות להפקיע את קדושת הארץ, וכל המחלוקת נסובה על הפקעת תוצאת הדינים התלויים בה, ודבר זה נאמר רק בתוצרת כגון חובת תרומות ומעשרות, וכן שביעית. אך לכולא עלמא קדושת הארץ נותרת בעינה גם בבעלות הגוי. להלכה פסק הרמב"ם (תרומות א, י) שלגוי אין קנין להפקיע מקדושת הארץ.

קדושה ראשונה ושניה
במאמר הסמוך שנקרא 'ירושה וישיבה - רעיון' הבאנו את מקור המושג מצוה התלויה בארץ, אשר החלה לנהוג רק לאחר כיבוש הארץ. ולאור זאת שהקדושה תלויה בכיבוש, נחלקו תנאים אם הקדושה בימינו תלויה בכיבושו של שלמה המלך או שקדושת כיבושו הייתה רק לשעתו, והחזקתו של עזרא היא זו שקובעת לקדושת הארץ.
בגמרא יבמות (טז.) ובעוד מקומות מבואר, שעזרא וכל העולים איתו מבבל לא החזיקו בכל השטחים שכבש שלמה המלך, וכוונתם הייתה לסייע לעניים בדורות הבאים, שיוכלו לאכול בשביעית מאותם חלקים שלא כיבשו. הרי לנו שהקדושה מכיבושו של עזרא משליכה גם על מצוות השמיטה בימינו. ואכן פסק הרמב"ם (תרומות א, ה) שקדושה שניה היא זו שקדשה לעתיד לבוא.

אמירה לגוי בשבת
מאחר וליהודי אסור לעשות עבודה בשביעית, יש לדון האם מותר לו לומר לנכרי במפורש או ברמז בתוך שנת השמיטה, וכן קודם כניסתה, לעשות עבורו מלאכה בשנת השמיטה. חשוב להדגיש שיש להבחין בין כמה אופנים אפשריים. יש מקרה שהקרקע של היהודי, והגוי עובד בשדהו. ויש אופן שהקרקע של הגוי, והגוי עובד בה. ויסוד השאלה האם דבר האסור ליהודי מותר באמירה לנכרי.
מקור איסור אמירה לנכרי מופיע בגמרא בשבת (קנ.) שם מובא שאסור לומר לנכרי לעשות מלאכה בערב שבת, ובשבת. ובמקור האיסור יש הסוברים שהוא דאורייתא, (מכילתא בא ד"ה כל) והרבה חולקים וסוברים שהוא רק אסמכתא (רמב"ן שם יב, טז) וכך פסקו רוב הפוסקים. אמנם בטעם האיסור נאמרו כמה טעמים. יש הסוברים שהוא אסור מדין דיבור של חול (רש"י ע"ז טו. ד"ה כיון) ויש הסוברים שהוא גזירה שמא יבואו להקל בהלכות שבת (רמב"ם שבת ו, א) ויש הסוברים שהוא מחמת שיש שליחות לגוי לחומרא (הגה"מ שם, לבוש רעו, א) נמצא למעשה, שיש איסור לומר לגוי פעולה שאסורה על היהודי.

אמירה לגוי בשאר איסורי תורה
הגמרא (ב"מ צ.) מסתפקת האם איסור אמירה לגוי נאמר רק בשבת או גם בשאר איסורים. הסוגיא שם עוסקת בכמה איסורים שונים כגון איסור חסימת פרה בדישתה וכדומה, אלא שהגמרא לא פושטת את הספק, ועל כן נחלקו הראשונים אם אמירה אסורה בשאר איסורים, (רא"ש ז, ו) או רק באיסורים שיש בהם סקילה. להלכה כתב הרמ"א (שלח, ו) בלשון זו: 'דאמירה לעובד כוכבים אסור בכל איסורין, כמו בשבת'. ומבואר שאמירה לגוי אסורה בכל איסורי תורה. וכן פסק הפני יהושע בתשובה (אה"ע ח"ב מג) שאין לחוש לדעת היחיד, והלכה כרוב הראשונים.

אמירה לגוי בשביעית
הנה הגמרא (ב"מ צ.) דנה ביהודי האומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה. הפרה של יהודי, והפעולה של גוי. ונחלקו רש"י ותוס' אודות בעלות התבואה. רש"י (ד"ה חסום) פירש, שמדובר בתבואה של הנכרי. ולמרות שהתועלת תתקבל אצל הנכרי אסורה אמירה. אולם שיטת התוס', שבתבואת הגוי ודאי מותר, והגמרא עוסקת בתבואת היהודי. לעומת זאת שיטת ר"י (תוס' שם) שהיתר אמירה אינו תלוי בתועלת, אלא ביכולת עשיית המלאכה, ומותר לומר לגוי רק דבר שיהודי יכול לעשות בעצמו. ונפקא מינה בין השיטות תהיה, ביהודי האומר לגוי לאכול מאכלות אסורות, שלמרות שליהודי אסור לאכול, מכל מקום מותר לו לכתחילה להכניס לפיו של הגוי, ולכך מותר גם באמירה.

מחלוקת זו מקבלת משמעות מעשית בימינו, כי הנה לכל השיטות אסור ליהודי לומר לגוי לעבוד באדמתו בשביעית. וכל המחלוקת כאשר אומרים לגוי לעבוד באדמתו שלו. ויש לכך השלכה מעשית, כאשר מסכמים עם הגוי בערב שביעית, שיעבוד בשדה שלו, ולאחר מכן ירכשו ממנו את התוצרת.עוד הבאנו למעלה שלושה טעמים באיסור אמירה לנכרי בשבת, ויש בזה בכדי לתת טעם בגדרי איסור אמירה. כי הנה לשיטות הסוברות שאמירה אסורה מחמת שיבואו להקל בהלכות שבת, וכן לסוברים שיש שליחות לנכרי לחומרא, יובן מדוע יש לאסור גם בשביעית. שגם בה נוהגים טעמים אלו (תוס' מו"ק יג. ד"ה נטייבה - ב). אמנם לשיטת רש"י (ע"ז שם) שהוא משום איסור דיבור חול, לא מצאנו שדבר זה נוהג בשנת השמיטה (ראה שבט הלוי י, ר ד"ה והשתא). ולכאורה לשיטת רש"י יש לדון שאמירה תהיה מותרת.
כמו כן מצאנו מחלוקת ראשונים (ע"ז טו:) אם איסור שביתה בשביעית חל על האדם או על האדמה, וכתב המהרש"ל (ב"מ צ. ד"ה אבל) בזה הלשון 'בודאי אסור אמירה לכותי בשביעית' וכו' 'לפי שהשביעית תלה הש"י קדושה בארץ דכתיב שבת שבתון יהיה לארץ והבן' וכו'. ופשט המהרש"ל שיש לאסור אמירה לנכרי, משום שישראל מצווה על שביתת האדמה, ואף אם הפעולה נעשית על ידי הגוי, מכל מקום הפרת ההשבתה מתקיימת אצל היהודי.
אם נבוא לסכם עד כה, הרי לנו שהדעות מצדדות לכאן ולכאן, אלא שרובם סברו שיש לאסור אמירה לגוי גם בשנה השביעית. אלא שלהלכה נחלקו בכך גדולי עולם, ועד ימינו יש רבים שמצדדים להתיר, ויש להיפך שהכריעו לאיסור.

אכילת יבול נכרי בשביעית
הבאנו עד כאן מספר סוגיות אשר כולם נוגעות הלכה למעשה. נידונים אלו מוכרים לאור הפולמוס הידוע של אכילת יבול נכרי בשביעית. ניתן לראות זאת כיום, כאשר מנהג ירושלים כפי שנהגו שנים רבות, לקנות מהנכרי פירות שגדלו בשביעית, ונביא בקיצור את יסוד המחלוקת.
הרמב"ם (שמו"י ד, כט) הביא את דיני נכרי הקונה קרקע בארץ ישראל. ועל דבריו האריך הבית יוסף בחיבורו אבקת רוכל (כד-כה) ובביאורו על הרמב"ם כסף משנה (שם), להתיר פירות נכרים. ואילו המבי"ט (ח"א יא) והמהרי"ט (ח"א מ"ג) הכריעו שיש קדושה באדמת הנכרי, וממילא גם בפירות הגדלים בה. המשמעות היא שאין לעשרם, וכמו כן יש לנהוג בהם קדושת שביעית. אמנם חכמי צפת הכריעו כדעת הבית יוסף, ואף החרימו בנידוי את כל מי שיחמיר בקדושת הפירות (אבקת רוכל כה). אולם חכמי הדור כדוגמת המהרי"ט (שם) מעידים, כי הבית יוסף חזר להחמיר כדברי המבי"ט אחר שראה שהוראה זו גורמת להקל בקדושת שביעית. כן בספר חרדים, וכן בשם השל"ה (שהא"ת ק) . אך הפאת השולחן (כג, כט) וכן בחיד"א (ברכ"י שלא, י) חיזקו את דברי הבית יוסף. ובחזון איש על שביעית ישנה אריכות יוצאת דופן, סימן כ' שבספר מוקדש כולו לנידון זה. בתוך כך מכריע החזון איש (ס"ק ז) כדברי הסוברים שהבית יוסף חזר בו, ומשך פוסק שלא כהבית יוסף.
בימינו המנהג שונה ממקום למקום. בירושלים רבים נוהגים כשיטת הבית יוסף, וכן גם הורה הגרש"ז אוירבעך זצ"ל, שאין לשנות מן המנהג. משום כך ניתן למכור במקומות אלו פירות מיבול נכרי. פירות אלו מתעשרים כמו בכל שנה, מחמת ולשיטות אלו אין בהם קדושה. אולם מנהג היישוב החדש היה להחמיר, וכן הורה החזון איש למעשה, משום כך היו נמנעים מלרכוש יבול נכרי, ובמקום שנאלצו לקנות מקפידים לשמור על קדושת הפירות, ולאכסן את הפסולת בפח מיוחד.

סיכום אמירה לגוי
בסיום הדברים נציין, שפולמוס היבול נכרי הינו רחב עד מאוד. ורבים האריכו וצידדו זה לאיסור וזה להיתר. מהנידונים שסקרנו עד כאן ניתן להבין את צדדי החולקים, אולם הדברים מסתעפים באריכות גדולה בסוגיות כמו, מנין שמיטה בזמן הזה דרבנן (ספר התרומה ראה ביה"ג יו"ד שלא, כח) וכן בייסוד איסור ספיחין (רמב"ם שמו"י ד, כט) לכל אחד מאלו יש השלכה מעשית על פסק ההלכה. אך מכיון שבטור זה ראינו להתמקד ביחס בין הגוי וקיום מצוות שמיטה, לא הארכנו כאן בעניינים אלו.
מה שנמצא בידנו, שנחלקו הפוסקים אם אמירה לנכרי בשבת, זהה לאמירה בשאר איסורים. כמו כן מצאנו בעיקר טעם האמירה שלושה טעמים בראשונים. עוד ראינו שנחלקו הראשונים (ב"מ צ.) באיזה אופן מותר לומר לגוי. כאשר מכל אלו עלו צדדים להתיר אמירה לנכרי באופנים מסויימים.

ירושה וישיבה | רעיון נפלא

פרשתנו מציינת את הכניסה הרשמית הראשונה, בה נציגים מעם ישראל נכנסו לתחומי הארץ. לגבולות הארץ יש חלק מכריע בהגדרת החובה של מצוות התלויות בארץ. יסוד זה מופיע במשנה בקידושין (לז.) ונוסף עליו אריכות בגמרא. בתוך כך מתבאר, שבכל מצוה שכתוב בא לשון 'ביאה', הרי לנו שהיא נוהגת רק משעה שבני ישראל נכנסים לארץ. אמנם עדיין יש להבין האם הכניסה הפיזית לארץ היא זו שגורמת למצוה, או שמא קדושת הארץ קובעת, והיא קיימת רק כאשר עם ישראל כובשים את שטחיה.
הנה הגמרא בכתובות (כה.) מסתפקת, האם כניסת המרגלים לארץ ישראל חייבה את ישראל במצוות חלה, מכיון שמשעה זו נחשב שנכנסו לארץ. אמנם הגמרא מיישבת, שרק בכניסת כל השבטים, נתחייבו בני ישראל במצוה זו. והנה במושכל ראשון נראה, שמצוות אלו תלויות בקדושת הארץ. ניקח לדוגמא את מצוות השמיטה, שהיא תלויה בקדושת הארץ, וכך גם בתרומות ובמעשרות, שכולם תוצאה של קדושת הארץ. וכאן מתבאר שקדושת הארץ תלויה בקיום הרוב של עם ישראל בתוך הארץ. ולכך גם פסק הרמב"ם (שמו"י י, ח) " משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות".
אמנם הגרי"ש אלישיב זצ"ל ייסד, שלא כל המצוות תלויות בקדושת הארץ. והוכיח זאת מכך שהגמרא סברה שכניסת המרגלים תחייב בחלה למרות שהארץ נתקדשה רק 14 שנים לאחר מכן. הרי לנו שאינה תלויה בקדושה, אלא בעצם הכניסה לארץ, אלא שצריך כניסת רבים, ואילו כניסת המרגלים לא נחשבת כניסה.
כניסת עם ישראל לארץ נתחלקה לשני שלבים, שכן הייתה את שלב הכניסה, לאחר מכן את שלב הירושה, ורק לבסוף הישיבה. וראוי להביא את דברי זקני זצ"ל, שראה לבאר את ענין ירושה וישיבה בדרך נפלאה. כי הנה בני ישראל ירשו את הארץ מידי הגויים. והתורה מזהירה על כך בפרשת עקב (דברים ט, ה), שנזכור שארץ ישראל לא באה לנו בזכות מעשים טובים, אלא מחמת פחיתות הגויים אשר היו כאן בארץ. וכך כתוב: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹוקיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב"
ואילו בפרשת קדושים התורה מזהירה את עם ישראל לקיים את המצוות, כי בלא זה יגלו מן הארץ. וכך לשון הפסוק: ""וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ" (ויקרא כ, כב)
וניתן להבחין שבפרשת עקב התורה מדברת על ירושת הארץ, שכן כתוב 'ה' אֱלֹוקיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ', ואילו פרשת קדושים עוסקת בישיבת הארץ, משום שכתוב, ' אשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ'. ובשינוי הלשון יש לדקדק, שהתורה באה לרמז לנו, שישיבת הארץ תלויה בכך שעם ישראל יקיים את רצון ה', ובאופן שלא עושים רצונו, הארץ מקיאה אותם ח"ו. אך גם כאשר הארץ מקיאה אותם, אין זה לצמיתות, ואפילו שהם חוטאים הארץ עדיין עומדת להם ירושה, והרי היא שלהם, משום שרק הישיבה תלויה במעשים, אך הירושה הייתה מחמת פחיתות הגויים שהיו פה, וטעם זה עומד לנו לעולמי עד.