קבורה בעיר מקלט

גמרא מסכת מכות (יב.) "אמר ר' אבהו, ערי מקלט לא נתנו לקבורה, דכתיב, ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם, לחיים נתנו ולא לקבורה".

שבט לוי שהתגורר בערי מקלט, לא יכלו להקבר בעירם, אלא מחוץ לעיר מקלט – משום שכך גזרה התורה. לעומת זאת, רוצחים בשוגג שנפטרו בעיר מקלט, היו נקברים שם, והכל מגזרת הכתוב. יש שנתנו לכך טעם נוסף, שקבורת הנרצח היא ארעית, ולאחר פטירת הכהן גדול היו מפנים את הרוצח לקבורת אבותיו. כמבואר מקודם לכן בסוגיא.

קבורת אדם הראשון במערת המכפלה

מערת המכפלה נקראת כך משום שהיו בה כפולות, שהם אדם הראשון וחוה. כך לפי אחד מפירושי האמוראים בגמרא בעירובין (נג.) ובסוטה (יג.). והנה מערת המכפלה הייתה בחברון כמבואר לקמן (בראשית כג, יט) ובשבוע שעבר ציינו לגמרא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכב:) שחברון היא עיר מקלט, ומקורו בנביא (יהושע כא, יג). ונשאלת השאלה, כיצד קברו את את האבות בחברון, הרי אסור עיר מקלט אינה עומדת לקבורה.

וניתן לתרץ שהיה זה קודם מתן תורה, ולא נצטוו על כך. אמנם הגמרא ביומא (כח:) אומרת שאברהם אבינו כל התורה – בכתב ובעל פה. כמו כן קיים אפילו מצוות מדרבנן. ואפשר לתרץ עוד, שאיסור הקבורה נאמר רק לאחר שנכנסו לארץ וקדשוה, אך קודם לכן לא היה הבדל בין ערי מקלט לשאר עיירות. אמנם גם זה יש לדחות, מאחר וארץ ישראל הייתה קדושה כבר קודם לכן מברית בין הבתרים, כמבואר בפרשתנו (שם טו, יח), ואף אם קדושה זו לא הנהיגה בארץ את כל דיניה, עדיין יש להקשות מדוע לא פינו את מערת המכפלה לאחר שקדשו את חברון, כמו שמפנים את שאר הקברים מערי הלויים.

ואפשר להציע שמערת המכפלה לא הייתה בתוך גבולה של חברון, אלא סמוך לה. וגם אם הייתה במקומה ממש, אפשר שלא קדשו שם את ערי הלווים. וראה בדרך אמונה (שמיטה ויובל יג, ו) בביאור ההלכה, שתירץ על פי המדרש, (ספרי וזאת הברכה שנז) שיש מחילה המובילה ממערת המכפלה לקבורת משה, ואם כן הטומאה הייתה בוקעת משם, ולא הייתה מטמאת את העומדים סביבה. וכן נאמר בקברי המלכים בירושלים, ראה באבות דרבי נתן (לה, ב). ויובא להלן בס"ד.

והוכיח כדבריו מהמדרש (איכ"ר פתיחתא כד) שבעת החורבן פקד ירמיהו הנביא את קברי האבות, וכיצד עשה זאת בעוד שהוא כהן, ולפי תירוצו מובן היטב, שהטומאה בוקעת דרך המחילה.

קבורת יוסף בשכם

בספר יהושע (כא, כא) כתוב: "וַיִּתְּנוּ לָהֶם אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת שְׁכֶם וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ" וגו'. מבואר ששכם הייתה עיר מקלט, וגם על כך קשה, כיצד קברו שם את יוסף.

והנה הלכה למשה מסיני, שמת שאין גופו שלם, אינו תופס את מקומו (נזיר סה. ובתוד"ה פרט). לפי זה ביאר הצפנת פענח שיוסף מדגיש (בראשית נ, כה) שיעלו את 'עצמותיו', משום שבאופן זה מותרת הקבורה בעיר הלויים, משום שאינה תופסת את האדמה.

ובדרך אמונה (שם) מסיק מכך שאכן איסור לקבור קודם שהעיר הוקצתה לערי מקלט, והדברים מיוסדים על דברי המהרי"ט (סי' לז) נמצא שהקבורים קנו את מקומם, ואין מפנים אותם. ואמנם בירושלים יש חידוש מיוחד שמפנים גם את הקברים שהיו קודם קדושתה, והוא מתקנת חז"ל שלא תמצא טומאה בירושלים.

קבורת המלכים בירושלים

בתוספתא (נגעים ו, ב) מובאים מספר הלכות הנוגעות לקדושת העיר ירושלים, ואומר התוספתא: 'ואין מקימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה שהיו שם מימות הנביאים הראשונים'. ולדעה זו אין מפנים קברים שהיו מזמן הראשונים, אלא רק קברים חדשים. ומשמע שאפילו קברים שאין מפנים קברים אחרים שאינם של בית המלוכה. אמנם בירושלמי (נזיר ט, ג) מובא דעת רבי עקיבא, שלקברי המלכים הייתה מחילה שהייתה יוצאת לנחל קדרון, ולפיכך לא היו מטמאים כלל, ולדבריו מפנים גם קברי מלכים שאין פתרון לטומאתם. אמנם הרמב"ם (בית הבחירה ז, יד) פסק כסתימת התוספתא,

"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (בראשית יב, ו)

מפסוק זה למדנו יסוד חשוב בדרך הלימוד הנכונה. ואכן אין זה מן הצפוי להוציא מפסוקנו תובנה הקשורה לדרך הלימוד, אך הגמרא בסוטה (לג:) אומרת כך: 'תניא אמר רבי אלעזר ברבי יוסי, בדבר זה זייפתי ספרי כותיים, אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום'. ונבאר את עיקר הדברים.

הכותים הנזכרים בגמרא הם השומרונים, המחשיבים עצמם כיהודים, אך מסרבים לקבל עליהם את התורה שבעל פה, כך שאין להם קל וחומר, וגזירה שוה.

בפרשת ראה מצווה התורה להכריז בפני העם את 'ברכה והקללה'. הארוע יתקיים באזור הרי גריזים ועיבל' ומיקומם המדוייק מתואר בפסוק באמצעות חמישה נקודות ציון כדלהלן:

א.] עבר הירדן
ב.] אחרי דרך מבוא השמש
ג.] בארץ הכנעני היושב בערבה
ד.] מול הגלגל
ה.] אצל אילוני מורה

ואכן לאחר שנכנסו לארץ ישראל, עמדו כל העם על שני ההרים, ושמעו את 'הברכות והקללות' שנזכו בפרשת ראה. תיאור המעמד מוזכר בסוף פרק ח' בספר יהושע, ראה שם.

מיקום הר גריזים והר עיבל

בזיהוי המקום המדוייק נחלקו רבי יהודה, ורבי אלעזר. תוכן המחלוקת, לשיטת רבי יהודה המקום היה בעומק יחסי בשטח הארץ, ולשיטת רבי אליעזר, היה זה על גבול הירדן, ובעקבות מחלוקת זו, כל שיטה מבאר את הציונים כל מקום לגופו.

ואכן יש לברר היכן 'אילוני מורה' שנזכר בפסוק. הכותים שמקדשים את מקום זה, פירשו שאילוני מורה זו העיר שכם. ולמרבה הפלא, גם חז"ל דרשו באמצעות גזירה שוה, את אותו מקום – שכם. ועל כך אמר רבי אלעזר ברבי יוסי לכותים 'זייפתם תורתכם'. ומסבירה הגמרא, שפיענוח העיר שכם נלמד מפסוקנו שאברהם אבינו מגיע: " עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה" וגו' (שם). הפסוק מציין מפורשות שאלון מורה זה שכם. ומכאן דרשו חכמים בגזירה שוה, שכל מקום שנזכר אלון מורה - זה שכם.

הכותים כזכור לא קבלו את התורה שבעל פה, ואינם דורשים גזירה שוה, ומשום כך לא הייתה להם אפשרות לקבוע היכן אילוני מורה. ולכן תורתם מזוייפת. מפרש המאירי שמסקנא שאין לה מקור, היא זיוף. ההנחה שאלוני מורה הינה שכם זקוקה למקור, והנחה ללא מקור נחשת שקר.

והתמיהה רבה. ונחלקה לשני חלקים. שאלה ראשונה, וכי השערה נחשבת שקר, הרי טיבה של השערה לפענח תעלומה על פי נטיית הלב, אמנם הדבר לא מוכחש בודאות, ויש התכנות שההשערה אכן צודקת, ומדוע הדבר נחשב זיוף. ובפרט שבדיעבד ידוע לנו שההשערה אכן נכונה, שהרי אלון מורה זו שכם.

שאלה נוספת קשה לא פחות, הרי גם הכותים למדו את פרשתנו, וקראו שאברהם אבינו הגיע לאלון מורה שהיא שכם, ודי בכך כדי לחזק את ההשערה שאלוני מורה זו גם שכם. ולמרות שלא היה להם גזירה שוה, היה משקל רב להשען עליו בקביעתם.

פירוש חדש לדעת הירושלמי

בגמרא לפנינו לא מודגש הטעם מדוע הכותים קבלו את התואר 'זייפנים'. אולם בירושלמי נזכרים הדברים בשינוי קל אך מכריע, להלן הלשון:

'אמר ר' אלעזר בר' שמעון נמיתי לסופרי כותים זייפתם תורתכם ולא הועלתם לעצמיכם כלום. שכתבתם בתורתכם אצל אלוני מורה שכם'.

הכותים הגדילו לעשות, ואף הגיהו את סברתם בגוף הפסוק, 'אצל אלוני מורה' – הוסיפו את התיבה 'שכם'. בזה פותר הירושלמי את השאלה הראשונה, שאין האיסור בעצם ההשערה, אלא בכך שהם הוסיפו על פסוקי התורה, והטענה עליהם שונה לגמרי.

אולם הכותים לא חפים מהאשמה הנזכרת בבלי, וכן ממשיך הירושלמי בסמוך, ונצטט את דבריו:  'והלא ידוע שהוא שכם אלא שאין אתם דורשין לגזירה שוה ואנו דורשין לגזירה שוה'. רבי אלעזר ממחיש לכותים את איוולתם, שכל מטרת ההוספה של התיבה 'שכם', כדי לתת גושפנקא לאמיתות ההשערה, ואמנם המקור המפורש בתורה זו הגזירה שוה מפסוקנו, והם ניסו ליצור מקור נוסף בדמות הכתבת הפסוק מחדש... רחמנא ליצלן.

ביאור המונח זיוף

נשוב לדברי הבבלי, שמביא את דברי רבי אלעזר באופן שונה – שהטענה עליהם הייתה בצורת הלימוד. ועל כך אומר רבי אלעזר, זייפתם תורתכם. מכך למדנו יסוד חשוב, שיש לעשות הפרדה בין השערה לקביעה. מאחר ודרך הלימוד לבחון כל שיטה, למדוד ולשקול, לברר ולחדד, ובשלב התוצאה אנו נדרשים להסיק מסקנא, ולקבוע השיטה במקומה. פעמים שניתן לקבוע את ההלכה על פי הידיעה, אולם ישנם אופנים בהם ניתן רק לשער, השערה לא ממעיטה ולא פוחתת בהיתכנותה, אך לעולם תשאר השערה, אך אם בעתיד היא הופכת לקביעה, זהו זיוף!

לכותים היו ממצאים משכנעים במיוחד שאלוני מורה זו שכם, אך הפסוק לא ציין זאת. ומכאן שלא ניתן לקבוע זאת כעובדה. אך לאחר שקבלנו מרבותינו שיש גזירה שוה, הרי שאנו יכולים לקבוע זאת כעובדה גמורה. אולם הם שממאנים לקבל את הגזירה שוה, קבעו זאת על סמך ההשערה, קביעה זו זיוף תחשב, וכך אכן הוכיחם רבי אלעזר.

בגמרא בסנהדרין (צ:) מופיע אזכור נוסף לאמירה של רבי אלעזר 'זייפתם תורתכם', אודות כפירת הכותים בתחיית המתים. וגם שם מפורש לפי פשוטו, שהבנתם בכוונת התורה הייתה שגויה, אולם במהרש"א שם (ד"ה זייפתם) הבין כדברי הירושלמי הנזכרים, שהכותים שבשו את הפסוקים, וזייפו את לשון כתבם. עיין שם.