הקרקע שלך!

האם לכל אחד מאיתנו יש קרקע שהוא לא מודע לה? 
איך כל אחד יכול לקיים את כל מצוות השמיטה?

כדי לקיים את מצוות השמיטה, מספיקה פיסת אדמה קטנה אשר באמצעותה ניתן לקיים מצווה חשובה ויקרה. במידה וגם אתם רוצים לזכות למצוה הזו, עליכם להחזיק בבעלות על קרקע כשלהי בשטחה של ארץ ישראל, ובכך אתם מסודרים. רק שכדאי לברר קודם לכן, האם צריך לקום ולרכוש אדמה מיוחדת, או שלכל אחד מאיתנו יש כבר אחת כזו.

במקורות מובאים מספר איזכורים לכך שלכל אדם בישראל יש אדמה בבעלותו. הבעלות על הקרקע נובעת משני טעמים. הטעם הראשון משום שזכינו לכך בירושת הארץ. והטעם השני, משום תקנת הגאונים^(א.) שלכל אדם יש זכות להקבר באדמת ארץ ישראל^(ב.). ומחמת כן נרצה לדון כאן, האם אדמה זו חשובה מספיק כדי שכל אחד מאיתנו יכול לקיים בה את מצוות השמיטה. ולשם כך נסקור את השיטות החולקות, ולאחר מכן נדון בכל הקשור לשנת השמיטה.

הראיות לכאן ולכאן

ובכדי שנבין במה דברים אמורים נפתח במעשה המובא בפרק הזהב (ב"מ מו.) הגמרא מספרת על אדם שרצה להקנות מעות לחברו, ובתוך כך מחפשת פתרונות כיצד ניתן להקנות מעות מאיש לרעהו. הגמרא שואלת שם מדוע לא הקנה לו אגב קרקע, כמובאר במסכת קידושין (כו.) שניתן להקנות מעות יחד עם חלקת אדמה. ומתרצת הגמרא, שמדובר באדם שאין לו קרקע. ומכאן יש להניח שאין לסמוך על כך שיש אדמה לכל אחד מישראל. ולכך לא סברה הגמרא להניח בקנין אגב קרקע.

יסוד זה מוכח מסוגיות רבות, כדוגמת המשנה בקידושין (ס:) בה מבואר, שאדם האומר לאשה, הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי בית כור עפר, ובגמרא מבואר שחוששים לקידושין, משום שיש ספק אם יש לו אכן קרקע. ומוכיחים התוספות (ב"ב מד: ד"ה דלא) ששייכת אפשרות שיהיה אדם בישראל שלא תהיה קרקע בבעלותו. עוד יש להוכיח זאת מגמרא במסכת בבא בתרא (שם) אשר בענין נגיעה בעדות בין מוכר לקונה, כאשר הגמרא מחפשת ציור בו ניתן לקבוע בודאות שלאדם אין קרקע. וכך אומרת הגמרא: 'דקאמרי עדים, ידעינן ביה בהאי דלא הוה ליה ארעא מעולם'. הרי מפורש שניתן לקבוע באופן מוחלט שלאדם אין כל קרקע בבעלותו. הדברים נשמעים מסוגיות נוספות בקידושין (כו:) ובגיטין (לז:)

עוד יש להוכיח מהגמרא בפסחים (ח:) בה כתוב: 'דאמר רבי אמי, כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל, ושאין לו קרקע אין עולה לרגל' הרי מבואר בפשיטות ששייך אדם שאין קרקע ברשותו. ומצאנו לכך דוגמא מפורשת, כגון רבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל כמבואר קודם לכן (שם ג:) וכתבו התוספות (ד"ה מאליה) שרבי יהודה שהתגורר בנציבין לא עלה לירושלים ברגל, משום שלא הייתה אדמה ברשותו. ובמידה ואכן לכל אדם יש קרקע ברשותו, מדוע לא התחייב לעלות לרגל, ובהכרח שאין זכות כזו.

שיטות הראשונים

בכמה מקומות דוחים הראשונים את עובדת קיום הקרקע לכל אחד מישראל. שיטת התוספות (ב"ב מד: ד"ה דלא וכן בשאר ראשונים שם) שאין לסמוך על קרקע זו לענין כתיבת הרשאות. כדבריו אלו כותב הרא"ש (ב"מ ד, ג) וההגהות מיימוניות (שו"ש ג, ז). ובזה דוחים את דעת הראשונים שצידדו לסמוך על כך.

אולם ניתן להבחין, שהראשונים מקפידים להביא בכל מקום את דעה זו, אך לא מציינים את מקור השיטה. וככל הנראה זו שיטת הגאונים אשר מוזכרים בדברי הרמב"ם שכתב בהלכות שלוחין ושותפין (ג, ז) בלשון זו: "ועוד תקנו שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו או לתבוע ממנו הלואה ולא היתה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו שבא"י ומקנה לו המעות על גבן" הרמב"ם מזכיר שניתן להקנות מעות על ידי הקרקע שיש לכל אחד בארץ ישראל. אך הרמב"ם ממשיך ודוחה: "ודברים אלו דברים קלים הן עד מאוד ורעועים שזה מי יאמר שיש לו חלק בא"י ואפילו הוא ראוי אינו ברשותו. והגאונים עצמן שתקנו תקנה זו אמרו שאין אומרין יקוב הדין את ההר ואינה אלא כדי לאיים על הנתבע". ובדבריו אלו דוחה את שיטת הגאונים, ומבאר שאין זו קרקע ממשית, ולכך לא ניתן להשתמש בה להקנאה.

גם בספרי מובא^(ב.), שלכל אדם יש בישראל יש זכות לקבורה. ומשום כך סברו הגאונים שמחמת והקרקע מיוחדת עבורו, היא נחשבת ברשותו. אמנם ברמב"ן (ב"ב מד:) ביאר, שאין אדם זוכה בה מחיים, ולכך אין לסמוך עליה.     

דעת הראשונים בשמיטה

בתוך כך נבוא להציע סברה חדשה. מאחר ומצאנו לכל הראשונים שדחו את שיטת הגאונים לענין שטרי הרשאה. מאחר והוקשה להם הלשון של טופס השטר, שהיו כותבים בו בפשיטות שיש למקנה קרקע. ומבואר בדעתם, שקרקע זו אינה חשובה קרקע לענין הקנאה. אולם לא מצאנו לאחד מן הראשונים שכתב שאין זו קרקע כלל. כי הנה התוספות בחזקת הבתים (ב"ב שם) מוכיחים רק את הנקודה שיתכן אדם שאין לו קרקע. ובטעם הדבר אפשר להניח כמה טעמים, או משום שאין זו קרקע מבוררת, ולענין הקנאה צריכה הקרקע להיות ידועה. עוד אפשר שגם אם אין קרקע מבוררת מכל מקום צריך שתהא יוצאת בדיינים, כי באופן שלא ניתן להוציע בדין, הרי מבואר שאינה נחשבת ברשותו (חו"מ שנד, ו). עוד אפשר להציע, שמדובר בגר צדק, שאין לו זכות ירושה בארץ ישראל(ד.)         . או באדם שמכר את זכויותיו בקרקע. וגם אם נאמר שלא ניתן למכור, מכל מקום אפשר שנתייאש מכך.

ומכל מקום נראה היה להביא ראיה הפוכה, כי הנה הרמב"ם מציין בדבריו שאין לסמוך על קרקע לענין הקנאה מטעם: 'מי יאמר שיש לו חלק בא"י ואפילו הוא ראוי אינו ברשותו'. ופירוש הדברים שיש חשש שאינו צאצא השבטים, ואין לו חלק בארץ ישראל. וגם אם הוא ראוי, אפשר שאינו ברשותו. ומכך מדוייק להפך, שבאופן המתוקן אכן יש לכל אחד קרקע, רק מחמת שיש ספק, אין לסמוך על כך לענין קניינים.

יש קרקע לענין שמיטה

לפי כל הנאמר יש להניח, שכל הראשונים הסכימו לסברת הגאונים, והודו שלכל אדם יש קרקע בארץ ישראל^(ה.). אך במספר דינים לא ניתן לסמוך על קרקע זו מחמת כמה טעמים שונים כפי שציינו קודם. ולפיכך נראה לומר שכולם יודו שניתן לקיים באדמה זו את מצוות 'ושבתה הארץ'. ונמנה כעת את החסרונות העלולים לבוא בקרקע זו.

אם נבוא לומר, שאין מצות שמיטה בקרקע לא ידועה. בזה נאמר שכן הדבר לענין דיני ממונות, המצריכים ממון המסויים^(ו.). לעומת זאת עיקר מצות השמיטה אינה להעמדת הממון, כי אם בנטישתו והשבתתו. ונוכל להציע סברא שבאופן זה ודאי תעלה לו מצוות השבתה מכל מקום. ואם תאמר שאין מצות שמיטה בקרקע שאינה יוצאת בדיינים. עדיין יש לומר שכל זה אמור לענין הקדש, המצריך רשות בעלים (ב"ק סח:) אך ולמרות שאיננה ברשותו, אפשר שהיא עדיין קרויה על שמו. ודבר זה תלוי במחלוקת אם יש קנין לגוי להפקיע מקדושת ארץ ישראל. ועוד מצאנו שיש מצות שמיטה גם בגזירת ארנונא, בה הגוי מחייב את היהודי לעבוד בשביעית. ומצאנו שהתירו מלאכה באופן זה, אולם נחלקו הראשונים בהעמדת הציור. ולרמב"ן ולריטב"א (פסחים ו.) וכן לר"ן (נדרים סב:) מבואר שמציאות הארנונא מגדירה שותפות בין הגוי ליהודי. וביארו האחרונים כדוגמת מרכבת המשנה החת"ס שיסוד ההיתר הינה קרקע ביד הנכרי הפוטרת ממצוות השמיטה. אמנם רבים נחלקו על כך, ואפשר שסברו שיש מצוה אפילו בקרקע שאינה תחת ידו.

עוד יש לברר, כיצד ניתן לסמוך על השבתת הארץ, בעוד בעוד שיש ספק שמא היא ביד יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. ואדרבה, בזה קם עליו חיוב ששדהו אינה מושבתת(ז.). ניתן לומר שבזה אמרה תורה הלך אחר הרוב. וכיון שרוב אדמות אינן מיושבות, וגם המישבות רובן למגורים. הרי שרק מיעוט של מיעוט עלול להעבד בשביעית. ואין לחשוש לכך.

ההשלכות המעשיות

ואם כנים הדברים, הרי שנבוא לחדש בכך כמה חידושים גדולים בס"ד. הענין הראשון הוא, שכל אדם מישראל עשוי לזכות בקיום המצוה, ללא כל טרחה. ונמצא שאפילו בני חוץ לארץ זוכים לקיים מצוה זו מחמת שאדמתם כאן שובתת בשביעית.

ועל פי זה נבוא לבאר את הענין המובא בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, לד), שם אומרת התורה: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" וביאר רש"י בפרשת בהר (כה, יח) שגלות בבל הייתה שבעים שנים כנגד שבעים השמיטות שבני ישראל לא קיימו. ועל פי המבואר עולה, שכוונת התורה לומר, שכאשר אתם בארץ אויבכם, אז תשבות הארץ שלכם, משום שכאשר בני ישראל לא שמרו את השביעית, הייתה אדמתם עובדת בשביעית. אך כאשר גלו מן הארץ, לא יכלו עוד לעבוד באדמה, ולכך זכו לקיים את מצוות השמיטה, ורק משום כך רצתה הארץ את שבתותיה.

ועוד נבין היטב את המובא בגמרא מסכת תענית (יז.), האומרת: 'במוצאי שביעית בן דוד בא'. ובהקדמה לדרך אמונה (ח"ד סוד"ה ובענין סחורה) הביא הגר"ח קנייבסקי שליט"א בלשון זו: 'ואמרו בשם מרן החזו"א זצ"ל דהיינו שאם ישמרו שביעית אז במוצאי שביעית נגאלין'. ונמצא שכל פעולה שאדם עושה כדי להגביר את מצות השמיטה, הוא מקרב את גאולתם של ישראל. והנה ניתן להבחין היום כיצד נטלו עליהם מספר אנשים, לעודד ולצרף עוד ועוד אנשים לזכות במצות השבתת הארץ. ובבית המדרש עלו נידונים ושאלות בדבר קיום המצוה שיש בתמיכה בגיבורי הכח. אך לפי האמור נמצא, שלמצוה זו חלק נחוץ עשרת מונים, היות ולכל אחד מישראל יש אדמה, וכל אדמה אשר נעשית בה מלאכה בשביעית, הרי היא מכשילה יהודי היכן שהוא, בביטול מצות השמיטה. ואפשר שכל אחד ואחד גורם שאדמתו עובדת בשביעית. אין זה רק הערבות למצוות החקלאים… הרי זו אחריות שיש לכל אחד למנוע ככל האפשר שיהודים יבטלו את מצוות ההשבתה בשגגה.

ובזה גם נבין היטב את חובת ההשבתה שתלתה התורה בעיקר האדמה. ובזה למדנו את האחריות שיש לכולנו במצווה כבירה זו.

הערות שולים:

(א.) מובא ברמב"ם הלכות שלוחין ושותפין (ג, ז). (ב.) וראה בסיפרי בהעלותך (עח) שכתב: "אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם ואין לגרים בו חלק ומה אני מקיים והיה השבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו (יחזקאל מז כג) אלא אם אינו ענין לירושה תניהו ענין לכפרה שאם היה בשבט יהודה מתכפר לו בשבט יהודה בשבט בנימין מתכפר לו בשבט בנימין ד"א אם אינו ענין לירושה תניהו ענין לקבורה ניתן לגרים קבורה בארץ ישראל". (ג.) אמנם יש להקשות מראיית התוספות,דהתם מיירי באומר על מנת שיש לי בית כור. ואף אם כנים הדברים שלכל אדם יש קרקע, ז"ו שאין לו בהכרח שטח של בית כור, וא"כ מנין לתוס' להוכיח דקרקע כלשהו אין לו. ואכן בשאלה זו נתקשו גדולי הדורות, וראה ברעק"א (שם) שככל הנראה נתכוון לקושיא זו, ועמד בצריך עיון גדול. והגאון ר' ישעיה פיק, בעל ה'מסורת הש"ס' צידד דהוא טעות תלמיד טועה, ויש למוחקו מן התוס. אולם בנודע ביהודה (נודע ביהודה (אהע"ז תניינא פד) משיב לו מתוך הסוגיא דאין נפק"מ בין בית כור לקרקע כלשהו, ובהכרח לא זה כוונת המשנה דקידושין, עיין שם היטב. (ד.) אמנם ראה בסיפרי שדרש דלגרים יש קבורה. ומכל מקום מוכח כדברינו, דמחמת שאין לו חלק מחמת הירושה, היה צריך לדרשה מיוחדת לזכות אותו בקבורה. וצ"ע. (ה.) וראה בפרי יצחק להגר"י בלזר (ח"ב סה, ד"ה ולענ"ד דברי) שהבין כפי שהצעו בדברי התוספות (ב"ב מד:) דפליגי רק מחמת חשש מקומי באדם שלפנינו, שמא אין לו קרקע מחמת מכירה שמכרו אבותיו את הקרקע, או נתנו במתנה, או הפקירו. ראה שם. (ו.) ובאמת מצאנו שאין לסמוך על קרקע זו גם לענין עליה לרגל (פסחים ג:) וגם לענין קידושי אישה. (ז.) וכבר מצאנו מחלוקת לרבותינו אם יש חיוב על בעל הבית בכך שנעשית מלאכה בשדהו. כאשר שיטת המנחת חינוך ד'ושבתה הארץ' קאי על גוף השדה, ואילו החזון איש נקט שהוא דין על העובד.