- Version
- Download 28
- File Size 645.95 KB
- File Count 1
- Create Date מאי 13, 2021
- Last Updated מרץ 24, 2022
המאמר הראשי:
המושג ארנונא לא כתוב במסכת שביעית, אך לא ניתן ללמוד אותה מבלי להיתקל בו. המקום הראשון שאנו פוגשים את הארנונא, מופיע בתחילת פרק רביעי. שם במשנה ב' מובא הדין הבא:
"שדה שנתקווצה תזרע במוצאי שביעית, שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית".
חלקה הראשון של המשנה פותח בפעולה הנקראת 'קיווץ'. אדם המקווץ את שדהו בשביעית, יכול לזרוע בשמינית. טרם ונבין את משמעות המושג, נבחין שהמשנה עוסקת בדיני קנסות. ואגב זה ניתן גם להניח שהלכות אלו מדרבנן. כי הנהלא מצינו קנסות מן התורה. נותר לנו לברר מהי פעולת הקיווץ בה עוסקת משנתנו. וכאן נכנסת הארנונא.
ביאור המושג קיווץ
מפשטות הלשון נראה, שקיווץ הוא מלשון 'קוץ'. ואכן כך ביארו רוב מפרשי המשנה על המקום, שמלאכה זו הינה הסרת הקוצים מהשדה. אלא שיש להבדיל. מחמת וטבע הקוצים לגדול פרא. יש שנותרים להיאחז באדמה, ויש אחרים שנתלשים מאליהם. וקיים הבדל משמעותי בין מחוברים לתלושים. שכן המחוברים לאדמה נדרשים לעבור פעולת תלישה, דבר שמרפה את האדמה, ומשביח אותה לפני הזריעה. ולכך היא חמורה יותר. לעומת זאת הסרת קוצים תלושים אינה מרפה את האדמה, אך תורמת לנקיון האדמה, ובכך מכשירה אותה לזריעה. נמצא שתלישת קוצים מחוברים הינה מלאכה שעשויה להיות אסורה מן התורה.
ובאמת מצאנו מחלוקת ראשונים בענין זה. שיטת התוס' (מו"ק יג. ד"ה: נטייבה) שמשנתנו עוסקת בקוצים תלושים בלבד(ו.). ומשמע מדבריהם שאם היה תולש קוצים מחוברים, היה אסור בזריעת האדמה בשמינית. לעומת זאת רבינו גרשום פירש את פעולת הקיווץ גם בקוצים מחוברים. [בביאור הדברים מצאנו ג' פירושים. או שפעולת הקוצים מותרת גם באופן שתולש, מחמת שהיא מכשירה מוקדמת, ולא חמורה כמו מלאכת חרישה, שהיא הפעולה האחרונה שלפני הזריעה. אפשרות נוספת ניתן להציע, שמדובר במקום שלא נהגה שביעית, וכגון מקום שלא כבשוהו עולי בבל. או שמדובר בזמן הזה. וצ"ע].
ביאור המושג טיוב ודיור
אחרי שהובא דינו של אדם המסיר קוצים, שמותר בזריעת האדמה בשמינית, עוברת המשנה למלאכה חמורה יותר. 'שדה שנטייבה ונדיירה לא תזרע במוצאי שביעית". נחלק זאת לשניים, טיוב ודיור. הסכימו רוב המפרשים, שטיוב הינה פעולת חרישה(א.). אמנם נחלקו, כמה פעמים יש לחרוש בשביל כך, וכפי שנראה בסמוך. גם בנוגע לדיור הסכימו המפרשים שהפירוש לפעולת זיבול, אלא שנחלקו הראשונים בפרק ג' (משנה ד') באיזה אופן הוא נעשה. שיטת הרמב"ם (בפיהמ"ש עה"מ) שדיור הינה זיבול השדה בידיים. ואילו הר"ש ועוד הרבה ראשונים ביארו שמדובר באדם שזיבל בצורה מעט שונה, והיינו שבמקום לזבל את השדה ע"י פיזור הזבל בצורה פיזית, הוא דייר את שדהו על ידי הכנסת בהמות, כאשר הזיבול מתבצע מאליו. הראשונים מביאים כראיה את דברי הירושלמי (ג, ג) שמבאר כך במפורש.
מכל מקום נתבאר, שטיוב וחרישה המתבצעים בשביעית, אוסרים את השדה בשימוש בשנה השמינית. טעם הדבר הוא משום קנס על שעבד עבודה בשביעית, כמבואר בגמרא בבכורות (לד:). ובזה בא פירוש המשנה לבני בבל. שיטת בני ארץ ישראל מוזכרת בירושלמי על משנתנו. כפי שמשתמע בתקופת הירושלמי היה מצבם של בני ארץ ישראל דחוק. המלכות הטילה ארנונא. דבר שהוביל את ר' ינאי להורות בהוראת שעה(ז.), לחרוש ואף לזרוע את השדות בעיצומה של השנה השביעית. עד כאן מדברי הגמרא בסנהדרין (כו.).
בירור תשלומי הארנונא
לפני שנעבור לביאור משנתנו על פי שיטת בני ארץ ישראל, נתעכב לרגע על המושג ארנונה. בדברי הראשונים אנו מוצאים ארבעה שיטות: א.] מס שנוטל המלך כל שנה מכל הרווחים של בעל הבית (רש"י פסחים ו. ב"ב ח.)(ג.). ב.] דורון שהיו נותנים למלך העובר ממקום למקום, וכל עיר שהיה עובר בה היו צריכים לשלם את ארוחתו (ר"ח תוס' ב"ב ח.). ג.] אספקת מזון קבועה לפקידי המלך (רמב"ם שמו"י א, יא). ד.] שותפות המלך בנכסי בעל הבית (ר"ן נדרים סב:).(ב.)
נמצא עד כה, שהארנונא הינה תשלום ממוני. אלא שא"כ יש להבין, מדוע התיר ר' ינאי לעבור על מלאכה דאורייתא במקום תשלום, מאחר ובמצוות לא תעשה צריך לתת את כל ממונו (שו"ע יו"ד קנז, א) כדי לא לעבור על הלאו(ד.), ולכן מוכרחים לומר שהייתה סיבה מיוחדת שהובילה את ר' ינאי להתיר לזרוע בשביעית, ויש בכך כמה פירושים.
בתוס' (סנהדרין שם ד"ה: ) הקשו שאלה זו, ותירצו ב' תירוצים: א. מדובר בשביעית בזמן הזה, ומכיון שהיא מדרבנן, התירו באופן שיש סכנת ממון. ב. ארנונא זו היה בה סכנת נפשות, מכיון שמי שלא שילם היה נתפס ומסתכן בנפשו. ומשמע ששני התירוצים חלוקים האם שביעית בזמן הזה נוהגת מדאורייתא או מדרבנן. שיטת הראב"ד, שהיתר ר' ינאי נהג רק במקום שלא כבשו עולי בבל. דאף אם נאמר ששביעית בזמן הזה נוהגת מן התורה, במקומות אלו נוהגת רק מדרבנן, ומשום כך התירו.
ביאור המשנה על פי החולקים
כבר מתקופת המשנה, המצב בארץ ישראל היה דחוק. הייתה זו המלכות שהכבידה על התושבים בתשלומי מיסים. זו גם הסיבה שכאשר המצב החמיר, התיר ר' ינאי לזרוע בעיצומה של השביעית(ח.). בתוך כך בני בבל היו שרויים במצב טוב בהרבה. ולמרות שהיו פטורים ממצות השמיטה, היה על בני בבל לפרש את משנתנו. ואכן לפי מצבם לא היה צורך להתיר, ומשום כך פירשו את המשנה כפי שהבאנו בפתיחה.
אכן בני ארץ ישראל שהיו דחוקים, נאלצו לפרש את המשנה באופן שונה. כפי המבואר בירושלמי, בני א"י פירשו את פעולת הקיווץ, כמלאכת חרישה. ולפי דבריהם לכל אדם היה מותר לחרוש את שדהו פעם אחת בשנה השביעית. ולפיכך שדה שנטייבה הינה, שדה שנחרשה שני פעמים(ה.).
בירור המציאות העובדתית
כאן יש לברר את המציאות העובדתית. מאחר ולסיכום משנתנו יוצא, שבתקופה בה נהגה הארנונא, אדם החורש פעם אחת, מותר בזריעה בשנה השמינית. ואילו החורש ב' פעמים, אסור. טעם היתר חרישה ראשונה, הינו משום ארנונא, שכפי המבואר הצריכה את האנשים לעבוד בשביעית. אכן יש להבין איזו תועלת הביאה החרישה הראשונה. מאחר והמלכות הייתה מחייבת את בעל השדה לספק תשלומי מיסים, ומשום כך היה עליו לחרוש כדי לשלם את חובותיו. אולם זאת ברור שגם אם יחרוש כמה פעמים, לא יגדל בשדה מאומה. ורק באופן שיחרוש ויזרע ויקצור, יהיה לו רווח ממשי. ועל כן יש להקשות מה תועלת יש בחרישה אחת, ומדוע אכן התירו לו לחרוש את אותה חרישה.
ונביא בקיצור את אשר ניתן לבאר. ראשית יש לזכור ששיטת רש"י (לעיל) שארנונא הינה תשלום שנתי. וממילא אין הכרח שתשלום הארנונא היה מתבצע דווקא בכניסת שנת השמיטה. נקודה שניה תלויה במין הצומח בשדה. הנה אפשר היה להציע שמדובר היה בשדה אילנות, והתירו לחרוש תחתיהם כדי להשביח את הגידולים. אך לשון ר' ינאי שאמר פוקו 'זרעו' משמע שהיה זה שדה תבואה, ירק או קטנית. בתוך כך מצאנו בתחילת פרק שני, שיש גידולים כדוגמת מקשאות ומדלעות, שניתן היה לזורעם בכל תקופה. ומשום כך אפשר להציע שהתשלום השנתי היה נגבה על כל מחזור גידול. נמצא שהיו זורעים בערב שביעית, וכדי שיהיה ניתן לאוכלו בשביעית הקפידו שיביא שליש קודם כניסת השנה (ר"ה יג:), ומהם היו פורעים את מס שנה זו. ובסוף השנה השביעית היה צורך לחרוש פעם אחת כדי להסיר את הקוצים, ולהכשיר אותה לזריעה, ומיד במוצאי השנה היו זורעים שוב, ומכך משלמים את המס לשנה זו.
כל זה לשיטות שארנונא הינה מס שנתי. אמנם לשיטות שהיא אחוז קבוע מהתוצרת, יש לעיין מה היה באופן שלא היה זורע. וככל הנראה היה עליו לשלם מס קבוע. ויש לעיין בכל פיגור בתלשום הארנונא היו נתפסים אצל המלך, או שמא רק בתקופת ר' ינאי הייתה המלכות נוהגת כן. עוד מצאנו בתוספתא (ג, י), ביאור שונה הסובר שחכמים היו אומדים כמה חרישות יש לעשות כדי להכשיר את האדמה לזריעה בשמינית. ורק אם הוסיף עליה עוד קונסים אותו. עוד יש לבאר, שאף אם היה המס קבוע, התירו לו לחרוש רק את החלק שממנו יתן מס למלך. וכוונת המשנה לאסור בזריעה את שאר האדמה. אך את חלקת האדמה עבור המס יוכל לזרוע גם בשנה השמינית.