• Version
• Download 13
• File Size 1.04 MB
• File Count 1
• Create Date אפריל 24, 2022
• Last Updated אפריל 24, 2022

55 העומר

שמירה בקרבן העומר | גדרים בדיני שמירה

לקרבן העומר ישנה חשיבות יוצאת דופן והוא דוחה הלכות רבות וחמורות עד כדי שמותר לקוצרו בשבת, וכן מותר לשמור על השדה בשנת השמיטה ואינה נאסרת באכילה, וכן אין בה איסור ספיחין | סיקור קצר למצוות העומר החלה בשנת השמיטה.

קרבן העומר הוא חובת ציבור שהיו מקריבים בבית המקדש ממחרת הפסח. את השעורים היו קוצרים במוצאי חג הפסח, והקריבום ביום למחרת. הרוצה להבין את פעולת הקצירה יעיין ברמב"ם (תמידין ז) שם מובא באריכות כל סדר קצירת העומר.

חידוש בקרבן העומר
למצות העומר חשיבות יוצאת דופן, וכן מצאנו שהיא דוחה הלכות חשובות. לענין שבת, נחלקו תנאים במשנה אם הקצירה דוחה את השבת (שביעית א, ד), ופסק הרמב"ם שאכן דוחה שבת.
כמו כן מותר להביא את העומר מגידולי שביעית, ולשורפם על גבי המזבח, ולמרות שהתורה התירה אכילה ואסרה הפסד ואיבוד, מכל מקום נתחדשה הלכה מיוחדת בקרבן העומר, שמותר לאבדו בשביל מצות העומר. ודרשו זאת בגמרא (מנחות פד.) מהכתוב: "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ויקרא כג, יד), ומכאן שיש להביא בכל שנה את קרבן העומר, וכך גם בשנת השמיטה.
חידוש נוסף נאמר לגבי קצירת תבואה שמורה בשביעית. איסור זה נובע לאחר שאסרה תורה לשמור את השדה בשביעית, כמבואר במדרש (ספרא בהר א, א) וכן בירושלמי (שביעית ח, ו) והובא בראשונים על פירוש המשנה (שם). בתוך כך, כדי לקיים את מצות העומר היה צריך לשמור שדה מיוחדת, שלא יכנסו בה אנשים או בהמות. ומבואר בגמרא (מנחות שם) שהיו מעמידים שומרים מיוחדים לשמר את השדה, ולמרות שהשדה נשמרה מותר לקצור אותה בשביעית, ובטעם הדבר נביא להלן בס"ד את שיטות הראשונים, אך כתבו התוספות (שם ד"ה שומרי) באחד התירוצים, שמותר לקצור אפילו מן השמור בשביעית, מהכתוב 'לדורותיכם'.
מצוות העומר דוחה גם את איסור ספיחין, וגם בשעורים שגדלו בשביעית ונאסרו באיסור ספיחין, מותרים מחמת ומצוותן בכך, ואין אפשרות אחרת, ולכך הותרו.

היתר שמירה לכתחילה
בגמרא במנחות (שם) שאלה הגמרא הכיצד מותר לשרוף יבול של שביעית, ובתוס' (שם) הקשו כיצד מותר לקצור את היבול, אך לא נתבאר כיצד התירו לכתחילה לשמור על שדה העומר. ואם נפרש שהשמירה עצמה הותרה מ'לדורותיכם', כבר דחו זאת התוספות, משום שאפשר להביא מן ההפקר, ואין חובה להביא מן השמור. כמו כן יש לחלק, שהתורה דחתה שבת וקדושת שביעית מפני מצות העומר, אולם זה דווקא בשעת קיום המצוה, בקצירה ובהקרבה, אך שומרי הספיחין היו שומרים מתחילת הזריעה, כמה וכמה חודשים קודם קיום המצוה, ואפשר שהוא רק ממכשירי מצות העומר, ואינו נדחה מפני איסור שמירה בשביעית.
אמנם מתירוצי התוספות על שאלתו, ניתן להבין גם את היתר השמירה. לתירוץ אחד שם, חילקו התוספות בצורת השמירה, ששומרי הספיחין לא מנעו מאחרים לקחת, אלא רק הודיעו לרבים שהשעורים לצורך העומר. ולתירוץ השני מותר לשמור שדה של הקדש, ועיקר האיסור רק בשדה הדיוט. ולכאורה בעיקר איסור שמירה בשדה הקדש נחלקו שני התירוצים בתוספות, כאשר לתירוץ הראשון אסור אף בשדה הקדש, ולשני מותר.
והחזון איש הוסיף לחדש (שביעית י, ה) שאיסור שמירה נוהג רק בבעלי השדה, וזה גוף ההיתר, ששומרי ספיחין נחשבו כזרים לגבי השדה הזו, ואין עליהם איסור שמירה.
וצריך עיון, בעבור מה שמרו השומרים על השדה, והרי אינה ראויה לאדם, משום שיש בה איסור ספיחין, וכן הקשו התוספות (שם) לגבי היתר למזבח, אולם תירצו שמצוותו בכך, אך כלפי שאר העולם היבול אסור באכילה. וברש"י (ד"ה נוטלין) כתב שהיו שומרים מן החיה, אך הוסיף שהיו שומרים גם מפני העניים, ושוב צריך עיון הכיצד הותר להם. ואפשר שמדובר בשדה העומדת ברשות גוי. אמנם נתבאר בגמרא (ר"ה יג.) שקציר הנכרי פסול למצוות העומר, ובהכרח שהייתה ברשות ישראל. ואפשר שהביא שליש אצל גוי. וצריך עיון.

מחלוקת הראשונים באיסור שמור
מקושיית התוספות למדנו שלשיטתם שמור אסור באכילה, וכן ידועה שיטת הרבינו תם ביבמות (קכב. ד"ה של) ובסוכה (לט: ד"ה בד"א) שפירות משומרים אסורים. ובפשטות אין להם תקנה עולמית, וגם אם יפקיר בעל הבית את שדותיו, כל שנשמרו אסורים באכילה. ובזמן האוסר בשמירה ראה בחזון איש (י, ה. וכן יב, ד) שלא נאסר מחמת שעה אחת.
אך שיטת הר"ש במשנה (שביעית ו, ב וכן ח, ו) שפירות משומרים מותרים בכל אופן. וכוונת התורה לאסור מלאכה בשדה שנשמרה, אך לאחר שנעשתה בה מלאכה, אין איסור על הפירות.
ונמצא לפנינו מחלוקת ראשונים אם איסור שמירה חל על האדם, או על הפירות. ובאופן שחל על האדם, אין איסור בפירות עצמם, אך אם האיסור בפירות, אם נעשתה בהם שמירה אין להם תקנה.
מלבד זאת מצאנו דיוק בלשון הרמב"ן על התורה (ויקרא כה, ה) שהאיסור שמירה חל גם על הפירות, ואסור לאכלם כל שעה שהשדה שמורה. אולם הרוצה להתיר פירות שמורים, יקדים ויפקיר את השדה ולכך מכן הפירות יהיו מותרים.

גידולים שמורים בשנת השמיטה
והכריעו האחרונים כשיטת הר"ש, ולכאורה אין השמירה אוסרת את הגידול. וכן כתב בערוך השולחן, שאפשר להקל ולאכול פירות הללו. אמנם חשוב להדגיש שיש חילוק מהותי בין פרי לירק, שירק הגדל בידי ישראל נאסר מטעם אחר – איסור ספיחין ואסור לאכלו. אמנם פירות שגדלו ונעבדו ח"ו בידי ישראל, מותר לאכלם. וכתב החזון איש במכתב (הובא בדרך אמונה מכתב יז) שאפשר להקל באכילה, אך אסור לקנות. אמנם מצאנו בכמה מקומות שהחזון איש אסר פירות שמורים, ויש מקומות שהקל, ואף שאלוהו כיצד מתיישבת הסתירה בספרו, ואמנם השיב שיש לחלק לפי התקופות דהיינו, לפי ההצע והביקוש הקיים בשוק. ובסמיכות הדעת של העובד בשביעית על לקוחותיו בשנת השמיטה.

עבירה נדירה

בעבודת הציבור קיימת הפרדה ברורה בין היחיד לרבים. משמעות הדבר, שקורבנות וחובות המוטלים על הציבור, באים אך ורק מכספי הציבור, גם כאשר היחיד מתעקש לתרום ולזכות את הרבים, יש עדיפות, ואפילו חובה שהתרומה תגיע דווקא מהציבור.
במידה ולא נמצא כסף בקופת הציבור, ניתן לקבל תרומה מן היחיד, אך עליו למסור ולהקנות את כספו לציבור, ובכך נחשב שבא מן הציבור. כך מבואר בראש השנה (ז.) "קרבנות צבור הבאין באחד בניסן מצוה להביא מן החדש, ואם הביא מן הישן יצא, אלא שחיסר מצוה, ויחיד שהתנדב משלו כשרין, בלבד שימסרם לצבור".
גם הכהנים יכולים לעבוד בבגדים שהביאו מהבית, אך עליהם להקנותם לציבור (יומא לה:) וכן היו מקבלים שקלים מנשים ועבדים (שקלים א, ה) והיו סומכים על כך שהם מקנים את כספם לציבור, וכך אינם באים משל ציבור.
עוד מצאנו בקרבן העומר ושתי הלחם שבאים משל ציבור (שקלים ד, א). והחמירו בהם יותר משאר קורבנות הציבור, בעוד ששאר קורבנות מתקבלים מהיחיד כאשר הוא מוסר לרבים, בקרבן העומר אין סומכים על מסירתו, כך שאין פתרון אחר מלבד תבואה שייכת לציבור מתחילתה.
טעם הדין משלהי בבא מציעא (קיח.), שבשנת השמיטה היו מעמידים שומרים על שדות ההפקר, כדי להביא מהם קרבן העומר ושתי הלחם. השומרים היו מקבלים שכר מתרומת הלשכה. כך שהם נחשבו כעובדי ציבור. בית הדין הקפיד שהעובדים יקבלו שכר, משום שאם היו עובדים בחינם, היה חשש שיבואו לזכות בתבואה, ולא היו מקנים אותה לציבור כפי הצורך, והיה בא משל היחיד.
הרי לפנינו חילוק בין העומר לשאר קורבנות הציבור. שבהם חששו ביותר מתרומת היחיד, והעדיפו את תרומת הציבור. ובחילוק זה נתקשו רבותינו, מדוע אין דין העומר כדין שאר חובות ציבור.
והראשונים תירצו בכל מקום לגופו של ענין. בבגדי כהונא (יומא שם ד"ה ניחוש) תירצו התוספות שהכהן אדם חשוב וימסור כראוי. כמו כן יש לו הנאה מהעבודה. ובקורבנות ציבור כתבו שיש לחלק (ר"ה שם ד"ה שמא) אמנם לא פירשו מהו החילוק. ובריטב"א (שם ד"ה והא) תירץ שבשמיטה העומר מופקר לכולם, ויבואו לטעות בבעלות השומר על התבואה (וראה תוספות ראש שם) כמו כן האנשים טועים וסוברים שעומר בא משל יחיד, ואילו כולם יודעים בקרבן שצריך לבוא מהרבים.
בתוספות יום טוב (שקלים ד, א) וכן המלאכת שלמה (רמב"ם שקלים ד, ו) חילקו בנדירות המצוה. שקורבנות היו מקריבים בתדירות גבוהה, אך העומר היה קרב פעם בשנה, הרי הוא נדיר וחביב יותר, והיחיד מעדיף שהקרבן יקרב משלו. ומשום כך החמירו בו יותר משאר תרומות.
הרעיון העומד מאחורי הדברים, ניכר לעיניים גם בימינו. שמצוה נדירה זוכה לחביבות מיוחדת במינה, וההתרגשות לקיימה גדול משאר מצוות תדירות. (וכן מצאנו בגמרא ביומא יא: שמזוזת הרבים נבדקת פעמים ביובל. ונחלקו הראשונים בטעם הדבר. דעת רש"י (ד"ה פעמים), שאם יטריחו את הציבור לבדוק פעמים בשבע שנים, יבואו להתרשל וכל אחד יטיל את החובה על חבירו. ודעת התוספות והריטב"א (ד"ה ושל), שבמקום סכנה הקילו ככל האפשר. וזה גופא מבואר בדעת רש"י, שמצוה נדירה חביבה על הציבור, ואין חשש שיבטלו ממנה, אך אם היא תהפוך לתדירה, לא יקיימו אותה כלל...)
ולמותר לציין את נדירותה של השמיטה, שאינה משנה לשנה, אלא פעם בשבע שנים. אך היא מתפרסת על שנה, ואף יותר מכך. ויש חשש שיבואו להתרשל בה ככל שרגילים בה. ולבסוף כשהיא חולפת, אז נזכרים בחביבות ובזכות שהייתה לנו במחיצתה. ובוודאי שהחכם יראה את הנולד, ויכיר במעלתה גם בעת שהיא נדמית כשגרה.
ונסיים בדברי המדרש, שמוסיף נדבך נעלם ולא ידוע, אל העומק המסתתר מאחורי המצוה הנדירה. ונחלק את הרעיון לשני חלקים. ראשית יש להתבונן בדבר הפשוט לכאורה, שמצוה נדירה טומנת בחובה עבירה נדירה, וכאשר האדם מתרשל בקיום המצוה, הרי הוא עובר על רצון ה' הפוקד את האדם אחת לתקופה ארוכה.
יתירה מכך היא התשובה, בעוד העובר עבירה נבחן בשעה שהיא באה לידו שוב (עיין יומא פו:), ורק אז מגיע לדרת בעל תשובה. אולם העובר על מצוה נדירה, נדרש להמתין שנים רבות כדי לזכות להגיע שוב לאותו נסיון ולעמוד בו בהצלחה, ויש בזה עומק כדי לחדד את חומרת השמיטה, ובכך גם להעצים את גודלה של המצוה, והזוכה לקיימה כהלכתה. בסייעתא דשמיא.