20 | כי תצא תשפ"א

גליון מורחב

גדרים במצוות הפקר.

נביא כאן את מאמר המערכת:

לומדי הדף היומי קרבים בצעדי ענק על סיומה של מסכת סוכה. אשריהם של לומדי הדף שזוכים להגיע לחודש תשרי בבקיאות מופלאה בדינים הנחוצים. לקראת סיומה של מסכת זו אנו מוצאים את מחלוקתם של רבי יוחנן ברוקא, וחכמים, סביב מצות הקפת המזבח בשבת. שלרבי יוחנן היו עושים זאת עם חריות של דקל, ולחכמים כמו בחול – בערבה. ומסביר רב לוי בגמרא (מה:) שנהגו לחבוט ענפי דקל משום שהם עץ תמר. 'מה תמר זה אין לו אלא לב אחד - אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים'. וכדי להדגיש את מעלתם של ישראל, סבר רבי יוחנן שהמצוה לחבוט בענפי דקל.

בפירוש אין לו אלא לב אחד נחלקו הראשונים. דעת רש"י (ד"ה אין), שהלב הינו החלק הרך המשול ל'מוח', שבכל האילנות שוכן גם בגזעים וגם בענפים. לעומת זאת בתמר יש מוח רק בגזע הראשי. אמנם בריטב"א (ד"ה רבי לוי) מבואר, שה'לב' נסוב על פרי התמר, שאין לו קליפה והוא שוה בפנימיות ובחיצוניות.

ואכן במאמרי חז"ל אנו מוצאים פעמים רבות את התמר כמשל לישרות ואחדות הלב. כן מצאנו בדבורה הנביאה,'וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה' (שופטים ד, ה) ובגמרא במגילה (יד.) מבואר, שבתקופתה היו ליבותיהם של ישראל מאוחדים לאביהם שבשבמים. גם בשבט לוי אומר המדרש, (תנחומא במדבר טו) ששבט לוי נמשלו לתמר, שלא היו זזים לרגע מבית ה'. גם הצדיק נקרא תמר כמובא בתהילים (צב, יג) "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה".

בשבוע שעבר עסקנו בענין עורכי המלחמה, שם אומרת התורה (דברים כ, ט) שהכהנים הוסיפו לדבר אל העם: 'מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ'. נשאלת השאלה, למה כתוב 'לבב' אחיו ולא 'לב' אחיו. והתשובה מבוארת פעמים רבות במפרשי התורה, העומדים על החילוק הקיים בין האדם למלאכים. שלאדם יש שני יצרים, ועל כן ליבו מוזכר בלשון רבים, כנגד יצר הטוב, ויצר הרע. לעומת זאת המלאכים שיש בהם רק יצר אחד, בהם נאמר לב בלשון יחיד. וכן אנו מוצאים באברהם אבינו שאמר למלאכים, 'וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ' וגו'. ויבואר שמעלת לב אחד היא כעין המלאכים. ובזה נבין גם את מעלת ישראל, שהם כתמר שאין להם אלא לב אחד, בכך שהם גוברים על יצרם באופן שכל פעולתם הייתה בעטיו של יצר הטוב. וזה שאומר דוד המלך, 'שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה', הלב בלשון יחיד, משום שלעתיד לבוא הלב של ישראל יהיה אכן אחד. (ראה רש"י דברי הימים א, כח, ט)

בעת סיום מסכת סוכה בישיבתו של הרב יעקב אטלינגר זצ"ל בעל הערוך לנר, נעמד הרב לדבר לרגל גמרה של תורה. דבריו נדספו בספרו בסוף מסכת סוכה. שם מציין שם שראה ב'חיי אדם' ששאל, מדוע הצדיקים נמשלו דווקא לתמר. וציין שם למשנה בביכורים (א, ג) האומרת: 'אין מביאין בכורים חוץ משבעת המינים לא מתמרים שבהרים'. ומשמעות הדבר, שביכורי התמרים היו מביאים דווקא מתמרים שגדלו בעמקים. וככל שהיה נמוך יותר, כך היה משובח יותר. והנה התמר נקרא כך על שם שהוא מיתמר ועולה. ולמרות גובהו הרב, פירותיו משתבחים דווקא במקום נמוך. והרי זה משל הצדיקים, שלמרות שהם גבוהים בשיעור קומה, מעלתם משביחה ככל שהם נטועים במקום יותר נמוך, וזה רמז למידת הענוה. בשונה משאר פירות שככל שתגביה כך יהיה משובח יותר.

נראה לסיים את הדברים, על פי מה שהובא בגליון 12 לפרשת בלק. שם הבאנו את דברי ה'שם משמואל', שהעמיד את התכונה הקיימת בעץ תאנה, שאין הפירות מבשילים בנקודת זמן אחת. (ב"ב כח:). ועל פי זה סבר בלק לדמות את עם ישראל לתאנה על ידי שיפריד אותם איש מרעהו. על פי האמור נפלאים דברי הגמרא בראש השנה (טו:) 'במה דברים אמורים - באילן שעושה שתי בריכות בשנה וכו' אבל אילן העושה בריכה אחת, כגון דקלים וזיתים וחרובין, אף על פי שחנטו פירותיהן קודם חמשה עשר בשבט - מתעשרים לשנה הבאה'. מדברי הגמרא מבואר, שמהות הפרי משתנה לפי צורת לקיטתו. וכיון שדקל הוא פרי שצריך להיות נידון אחרי החנטה, הולכים בו אחרי לקיטה משום שהוא נלקט כאחד.

והדברים מתיישבים היטב, עם ישראל נמשל לתמר דווקא משום התכונה הזו, שאין בו פירוד וחילוק, וזו הסיבה שמבדילה אותו מכל העמים, אשר בזכותה נבחרנו להיות עם ה'.