"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ"
כפי שכבר עמדו המפרשים, התורה באה לחדש שלמרות המצווה להפקיר את האדמה, מותר לבעל הבית לאכול מן השדה שלו. חידוש נוסף מדוייק מן הפסוק, שאפילו עשירים יכולים ליטול מן ההפקר.
ואכן יש לשאול, מדוע שונה דין שביעית מדין לקט שכחה ופאה, שהם בכלל מתנות כהונה. והנה בשניהם אנחנו מוצאים שהתורה אומרת להפקיר חלקת אדמה עבור עניים, ובאופן זה אסור לבעל הבית לשוב ולהנות מן היבול, ואילו כאן בשביעית אנו מוצאים שהתירו גם לבעל הבית, ואף לעשירים שיש להם ממון לרוב, יכולים לאכול גם מתנובת הארץ המושבתת.
ובפירוש הענין נראה, שהתורה העמידה את בעל הבית בנסיון גדול יותר ממצוות לקט שכחה ופאה. כי בכל מקומות אלו המתנות נועדו עבור העניים לבדם, ואסור לאדם אחר לקחת את זה. ואפילו לעופות השמים, שבשביעית מותר לתת לעוף השמים, כמבואר בסמוך "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". לעומת זאת במתנות עניים הדין אינו כן כמובאר בגמרא (חולין קלד:) שבאופן שאין עניים, אין להשאיר את המתנות לעורבים. מכל מקום בשביעית ישנה תופעה, בה התורה מאפשרת לבעל הבית או לעשיר לאכול מיבול הארץ, אך לא על ידי מסחר, ולא בדרך המכובדת לה היה רגיל. אלא כל שכבות וכל המעמדות ניזונים מאותו מקור מזון בשוה. ובכך תבוא הענוה גם לעשיר, שיראה את עצמו בשוה יחד עם כולם.