- Version
- Download 30
- File Size 900.79 KB
- File Count 1
- Create Date מאי 20, 2021
- Last Updated מרץ 24, 2022
תרגום:
"השטחים הגובלים עם הא"י ושכבר ניסו השכנים להשיג גבולם ושהדבר מביא לידי פגישות מסוכנות, ושאפשר למנוע הדבר בחרישה לחוד ושהחרישה הזאת לא תועיל לזריעה במוצאי שביעית קרוב הדבר שמצב זה חשיב כאונס ארנונא" (הובא בדרך אמונה א, יא, צז)
המכתב שלפנינו נכתב ככל הנראה בשמיטה תרח"ץ. שנה זו הייתה מסעירה במיוחד, ועד היום ידועה כאחת השמיטות המפורסמות ביותר. אין בידנו מידע מדוייק על תאריך כתיבתו אך ניתן לשער שהוא נכתב בתקופה בה הלכות אלו נגעו הלכה למעשה – בשנת השמיטה.
כהמשך משבוע שעבר, גם הפעם נעסוק בדיני ארנונא, אלא שהפעם נתמקד על ההשלכה המעשית שיש לדיני ארנונא בזמן הזה. ולשם כך נציג את סיפורו של קיבוץ מחנה ישראל ועל כן עלינו לחזור כמה שנים קודם לכן,
סיפורו של מחנה ישראל
העובדות כפי שנשתמרו בידנו עוסקות בקיבוץ חרדי לא רחוק מעפולה של ימינו, שבאותם ימים הייתה מוקפת בכפרים ערביים. מחנה ישראל נפרש לאורך 3,000 דונם אדמות חקלאיות, ובכך נוסד ישוב החרד לדבר ה' - כמאתיים משפחות שומרי תורה ומצוות, אשר בשונה מהרבה קיבוצים, העדיפו לקיים את מצוות השמיטה כהלכתה – כפי שיורו גדולי הדור.
האזור בו הוקם הכפר לא היה מתאים לזריעת ירקות בגלל מחסור במים, במקום זאת גדלו המתיישבים חיטה, ומכרו אותה למטחנות בעפולה. בתוך כך ההשקעה הראשונית הצריכה סכום כסף גדול, ולשם כך היה עליהם ללוות כספים מכמה גופים שונים. אולם ברור היה, שעליהם לשקוד ולעמול כדי שיוכלו להשיב את חובותיהם.
בהתקרב השמיטה התמונה החלה להתבהר. על פי דרך הטבע אין אפשרות לקיים את מצוות השמיטה. השבתת האדמה לשנה שלמה הינה פשיטת רגל ודאית. התושבים שכאמור חפצו לעשות רצון התורה ללא הפקעות והיתרים, גיבשו משלחת שתביא את מצוקתם אל פוסקי ההלכה, לבחון האם יש מקום להתיר כפי ראות עיני החכמים.
בכדי להבין את השאלה המעשית שעמדה בפני המתיישבים יש לעמוד על כמה נקודות כפי שנביא להלן.
דין ארנונא
כפי הידוע כבר, בגמרא בסנהדרין (כו.) מצאנו שהתיר ר' ינאי לעשות מלאכת זריעה בשביעית, וכל זאת מחמת שהמלכות הטילה ארנונא על היהודים. במהותה של הארנונא מצאנו כמה שיטות ראשונים, אך מצאנו לרבים מהם הסוברים שאין מדובר בפיקוח נפש, והטעם שהתירו הוא משום ששביעית בזמן הזה דרבנן, כך תוס' בתירוץ הראשון. או משום שלום המלכות כמבואר בירושלמי, או משום שקרקע הסופגת ארנונא, הינה קרקע בשותפות, ואין בה איסור עבודה כך במרכבת המשנה, ובאופן דומה בחת"ס.
לכך כוונו המתירים, כאשר מתחו קו בין הארנונא המבוארת בסוגייא בסנהדרין, למצבם של 'מחנה ישראל'. ולמרות שבתקופה זו גם אם היו שובתים לא היו נהרגים על ידי המלך, מכל מקום היה עליהם לפרוע חובות עצומים שרבצו על הקיבוץ, ובהעדר יבול היו מפסידים אף את כל דמי השקעתם והיו נופלים לפת לחם ממש.
יש קנין לגוי להפקיע מקדושת ארץ ישראל
סברא נוספת ניתן להציע על פי סוגיית הגמרא בגיטין (מז.) ובבא מציעא (קא.) אודות חיוב מעשר בקרקע של נכרי. ולמרות שנפסק שאין קנין לנכרי, והארץ נותרת בקדושתה כמבואר ברמב"ם (תרומות א, י) מכל מקום יש מן הראשונים אשר סברו שבזמן הזה יש לנכרי קנין הפקעה, ומשום כך יש להתיר למחנה ישראל למכור את אדמתם לנכרים, ובכך תותר כביכול מלאכת הארץ.
אמנם מלבד זאת יש לדון, האם מותר למכור לנכרי חלקת אדמה בארץ ישראל. ונידון זה מופיע אף הוא בגמרא בגיטין (מה.) ומבואר שיש בזה שני לאוין. והנה איסור זה עמד בראש נימוקי האיסור להיתר המכירה, אך המתירים סברו שיש להתיר מחמת ובמצבו הדחוק של הקיבוץ, ניתן להקל במכירה לנכרי המקיים שבע מצוות בני נח, וכן לבצע מכירה לפרק זמן מוגדר.
שמיטה בזמן הזה
היתר נוסף התבסס על שיטות ראשונים ידועות, כמו הראב"ד והרז"ה הסוברות ששמיטה בזמן הזה הינה רק מדרכי חסידות. ולכך סברו שבמקום הפסד גדול, יש להתיר עשיית מלאכות בשדה, או לפחות מכירת האדמות לנכרים.
ספק במנין השמיטה
עוד שיקול הציעו המתירים, ויסודו בגמרא במסכת עבודה זרה (ט:) העוסקת בחישוב השנה בה נחרב בית המקדש, והאם הייתה זו שנת שמיטה. נידון זה עומד במחלוקת רש"י והרמב"ם והובא בטור בהלכות הלואה (סז, ט) ויש לו השלכה מעשית למנין השמיטה עד ימינו. ומחמת שהטור פסק כרש"י סברו להקל במקום הדחק.
היתר חרישה במקום הפסד קרקע
נשוב למחנה ישראל. המצב לא היה מעודד. כי מלבד שאלתם בדבר מכירת הקרקע לנכרי. צצה בעיה חדשה מהשכנים. בימים אלו שררו חוקים מימות הטורקים, אשר קבע כי שדה העומדת בורה במשך עונת זריעה שלימה, הרי שהיבול של השנה הקרובה יהיה בחזקת כל מי שיעביר בה מחרישה ויזרע. לא זו בלבד, באותם ימים נהג החוק, ששדה הנותרת בורה, מותרת בחרישה על ידי כל אדם, ואין הבעלים יכולים למנוע את החרישה. מטרת החוק הייתה לעודד את בעלי האדמות לחזק את המסחר ולשלם את המיסים. אך חוק זה היה לרועץ, מחמת והערבים השכנים לטשו עיניהם לשנת השמיטה, לתקופה בה היהודים משביתים את אדמתם באופן מלא. או אז הם יעבירו מחרישה בעל כרחם ובכך ישתלטו על אדמת מחנה ישראל.
בכך קיבלה השאלה תפנית נוספת, מאחר וגם אם יש לאסור מכירת האדמות במסגרת היתר מכירה, השואלים בקשו את דעתם של גדולי הדור בדבר היתר חרישה אחת בלבד, וכל זאת כדי למנוע איבוד הקרקע.
התיאור בתשובת החזון איש
כפי שרשמו בני התקופה, אין בידנו הרבה מידע אודות המשא ומתן של מחנה ישראל. אך עדות אחת נשמרה עד ימינו, בדמות שני המכתבים שתיכף נראה. כפי שניכר מדברי הימים, מצוקתם של מחנה ישראל הגיעה עד יושבי הגולה שנרתמו לעזרת ה' בגיבורים. כאשר מופקד עליהם היה החזון איש.
אחד הדברים שאפשר לזקוף למופת הדור מרן החזון איש, זה הדחיפה והעידוד המתמדת של החזון איש לשמירת השמיטה בהידור, על כל פרטיה ודקדוקיה. דוגמא לכך אנו מוצאים בחוברת מיוחדת שהופצה ברחבי הארץ, הכוללת הוראות מעשיות שכתב מרן לשומרי השמיטה. נוספו עליהם מסעותיו למקומות רבים שבהם התעוררו שאלות, וכן הקשר המתמיד עם רבני היישובים שזיכו אותנו בשני ספרים חשובים מפסיקותיו של מרן. הראשון זה ספרו הרב מנדלזון זצ"ל ממושב קוממיות, והשני זה ספרו של הרב פלס זצ"ל רבה של כפר סבא.
חשוב לזכור, שהיישוב היהודי התחלק איש איש ורבותיו. ובכל הקשור לפסק הלכה היה קשה למצוא דעה אחת אשר תאגד את העדות. אולם למרות האופי המגוון של יושבי מחנה ישראל, הם נשלחו על ידי רבותיהם בזה אחר זה על בני ברק, אל מעונו של בעל החזון איש.
באותה שנה הופיע לראשונה ספרו של החזון איש מסכת שביעית, ומבין השורות מבחינים שמרן החזון איש סבר שיש להשתדל כמה שאפשר שלא להפקיע את מצוות השמיטה. וזו גם התשובה שהשיב בעל פה לשליחם של מחנה ישראל. על רשימת ההיתרים שהובאו למעלה פרך החזון איש אחת לאחת, ואף הביא אותם בספרו מי באורך ומי בקיצור, ולכך אפשרות ה'היתר מכירה' ירדה מהפרק. מרן בירר בכל מאודו את חומרת המצב, ואף שיגר מכתבים בהולים לחו"ל על מנת שירימו מגבית חירום למחנה ישראל. בתוך כך ביקש החזון איש להטעים את גודל מעלת השמיטה כאשר הציג בפני השלוחים את ההבנה, כי ארץ ישראל עמדה שוממה כמעט אלף שנים, וברוב השנים הללו לא זכתה שישמרו בה שמיטה כהלכתה. והנה הגיעה השעה שניתן לשמור את השמיטה באופן כפי שצווה ה', הרי שכעת חביבות המצוה מקבלת משמעות גבוהה בהרבה.
כל זה השיב החזון במענה לעותרים אשר בקשו למכור את הארץ בהיתר מכירה. אולם כאשר תיארו לחזון איש את מצב השכנות עם הערבים, וכיצד השבתת האדמה תוביל לאיבוד הקרקע בידי נכרים, הייתה דעת החזון איש מצדדת להתיר את החרישה הזו, כאשר ציין לדברי המשנה (שביעית ד, ב) ולירושלמי שם המבאר, שבזמן אונס התירו לחרוש חרישה ראשונה. אולם במכתב אשר שלח למרן רח"ע גרודזינסקי זצ"ל הוסיף, שיש להתיר מדברי הראב"ד (שמו"י א, יא) שהבין שארנונא מתירה חרישה גם במקום שיש רק איבוד אדמה, וביאר החזון משום שהוא מוגדר 'חיי נפש' (ראה תוס' סנהדרין כו. ד"ה משרבו בשם הירושלמי)
בתוך כך החזון איש לא רצה לפסוק לבדו, וביקש ממרן האחיעזר שיאסוף את שלושת גדולי הדור, אשר יורו את הדרך אשר ילכו בה. אמנם לא ידוע האם הושבה תשובה על דברי החזון איש, אך במכתב שהובא בפתיחה כתב להיתר באופן מפורש, וכך הלשון:
"השטחים הגובלים עם הא"י [אינו יהודי] ושכבר ניסו השכנים להשיג גבולם ושהדבר מביא לידי פגישות מסוכנות, ושאפשר למנוע הדבר בחרישה לחוד ושהחרישה הזאת לא תועיל לזריעה במוצאי שביעית קרוב הדבר שמצב זה חשיב כאונס ארנונא""
החזון איש מונה כמה סיבות שבעבורם יש לצדד להיתר. גם מחמת הסכנה במאבק מול הנכרים, וגם שההיתר תלוי בחרישה בודדת, ואותה חרישה לא תשביח את גידולי השנה השמינית. ועל כן 'קרוב הדבר' שהוא מותר. כאמור, ככל הנראה מכתב זה נכתב באמצע שנת השמיטה, ומכח הלכה זו התיר החזו"א לחרוש חרישה אחת בשביעית, כדי להציל את המתיישבים ואדמותיהם מאיבוד.
אין ספק שפסקו של החזון איש הסעיר את עולם התורה, וכשם שלחם עבור קיום השמיטה ללא הפקעות, כן לחם לטובת המתיישבים להתיר להם את עשיית מלאכה בשביעית, אמנם מהמכתב השני ניתן להבחין שהחזון איש לא התיר את החרישה, כצורתה, ולמרות כל טעמי ההיתר הוסיף הוראות לבעלי האדמה, לחרוש את אדמתם באופן שונה מכל חרישה.
פתק ב'
"אחרי שהמצב שבמניעת החרישה לעקור הקוצים יושללה האפשרות של הזריעה בשמינית, ר"ל במוצאי שביעית ואז יוכרחו לעזוב את המושבה כולה ויבואו עליה זרים ח"ו והחרישה לא תועיל לזריעה כלום שעד זמן הזריעה תוחזר השדה לאיתנה א) להוריד את יתדות המחרשה בקרקע שאינה עומדת לזריעה, וכן בסיבוב משורה לשורה לצאת חוץ ממקום השדה העומד לחרישה ב.) להחזיק את יתדות המחרישה מורם מעומק 29 סנטים ואם אי אפשר על כל פנים מורם משיעור הרגיל של חרישה לזריעה ככל האפשר. ג) כל החרישה לא תעשה בכח אדם רק בכח האוטומטי של המכונה"
לסיום יש לציין לנדפס בספר פאר הדור (ח"ג רמט) אודות שלוחם של מחנה ישראל אשר שטח את צרתם בפני החזון איש, היה זה הרב משה שנפלד ז"ל, אשר שמע מפיו כיצד יש להתיר בהוראת שעה לחרוש בשינוי. לימים תיאר הרב שנפלד, שבכל שלב בירור העובדות היה החזון איש מתאמץ נוראות, ואגלי זעה נטפו ממצחו. וגם לאחר שהתיר, ביקש הרב שנפלד שיכתב לו הפסק עלי גליון, בכדי שיוכל להציג בפני כל מי שיקרא כנגדו. ללמדנו עד כמה הייתה מפתיעה דעתו של החזון איש להיתר.
בני התקופה מעידים, שבשלב זה פסע החזון איש הנה והנה, פניו האדימו ככבשן לוהט, וכל כולו שידר חרדת הדין, שמקורה אחריות על צביון השמיטה בארץ ישראל, והמשך שמירתה ללא חיפוש אחר הקלות והפקעות למיניהם.
אך בחלוף חצי שעה נעתר מרן החזון איש לכתוב את הפסק, שאכן יצא לאור העולם כאשר מספר רבנים תהו על מנהגם המחודש של 'מחנה ישראל'. בתוך כך זכינו לשני הפתקים הללו, שהם עדות מופלאה לכח התורה של מרן.