ה' מדבר אל משה, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. הפסוק אומר אשר אני 'נותן' – בלשון הוה, ולא אשר 'אתן' בלשון עתיד. וזו לא הפעם הראשונה שכתוב כך. בפרשת וישלח ה' אומר ליעקב: "וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה" וגו' (בראשית לה, יב). וכן אהרן הכהן שנקבר בגבול ארץ אדום בהר ההר (במדבר כ, כד) ושם כתוב: "כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" – בלשון עבר. ואילו לגבי משה כתוב גם לשון עבר וגם לשון הוה, שבפרשת האזינו כתוב: "וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" וגו'. ואילו בפרשת פנחס אמר אומר למשה: "וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, יב). וביישוב המקראות נאמרו שני פירושים.
המשך חכמה (דברים שם) מסביר, ששני הלשונות מכוונים כנגד שני הכיבושים של ארץ ישראל. בעוד שקדושת עולי מצרים הייתה רק לשעתה, וקדושת עולי בבל קידשה גם לעתיד לבוא. (עי' שביעית ו, א וערכין לב:), לכן כיבוש עולי מצרים נחשב ככבוש שכבר שניתן לבני ישראל, אך לא ינתן להם בעתיד. לעומת זאת החלקים שכבשו עולי בבל ינתנו לבני ישראל גם לעתיד לבוא, ולכן נכון לומר לשון עתיד.
האור החיים (בראשית א) מחדד את המושג שבת, שיש התחדשות בכל שבוע ושבוע. להתחדשות יש מעלה בכך שאנו מקבלים אותה כל פעם מחדש מהקב"ה, כמו שנאמר: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹוקיך" וגו' (שמות כ, י) שהשבת לא נתנה פעם אחת, אלא כל פעם היא נתנת מחדש. וכתוצאה מכך גם השבוע שלאחר מכן נוצר מכח נתינת השבת, וגם הוא מתחדש בעקובתיה. וכתב לבאר על פי זה השם משמואל (בהר), שגם שבת הארץ בנויה על אותו יסוד. וכשם שהשבוע מתחדש כל שבת, כך גם מנין השנים מתחדש כל שמיטה. ובעלות הקרקע מופקעת מידי בעליה לאחר שבע שנים, וניתנת לו בחזרה לאחריה, אלא שהנתינה חדשה ואינה תלויה בנתינה הקודמת.
ומעתה נבין את הטעם שכבר בכניסה לארץ ישראל, ואפילו בשלב של שליחת המרגלים, נתגלה לנו שהארץ לא תינתן ללא הגבלה, אלא תתחדש בכל שמיטה ותהיה כמתנה חדשה, אשר אני 'נותן', כל פעם מחדש.
לפי זה יובנו כמה מפרטי מצות השביעית כדוגמת הפקר האדמה והפירות, וכן קדושת הפירות. שהם קודש לה' שניתנות במתנה מאת ה' והאוכל ממנה כזוכה משולחן גבוה. וזה הטעם שאסור לסחור בהם, כפי שחידד הרה"ג ר' שאול רייכנברג שליט"א, במשל לאורח הסועד מול בעל הבית, ובעודו סמוך על שולחנו הוא סוחר ומחליף במאכלים שמוגשים לפניו, כך גם אנו אסורים בסחורה כאשר אנו אוכלים מידו של הקב"ה. וכך גם איבוד שלא כדרך, שהיא אכילה לא נאותה מול המארח שלנו.