מלאכת חרישה הינה מלאכת קרקע המביאה מספר תועליות שונות, וכן מבצעים אותה בכמה מועדים שונים. ודיני החרישה משליכות על הלכות רבות.
בשנה שביעית אסורה מלאכת הקרקע ומלאכת האילן. אמנם בפסוק (ויקרא כה ד-ה) מופיעים רק זריעה, זמירה, קצירה, ובצירה – חרישה אינה מוזכרת. ודבר זה עומד במחלוקת תנאים במועד קטן (ג:) שלרבי עקיבא דורשים מ'בחריש ובקציר' (שמות לד, כא) לאסור מלאכת חרישה בשביעית (תוס' שם ד"ה: שהרי) ולרבי ישמעאל לכאורה אין בו מקרא מפורש.
נחלקו אמוראים אם תולדות דאורייתא או דרבנן (מו"ק ב:) ונחלקו על כך ראשונים מה הגדרתה של תולדה. נידון זה משליך על המסקנה האם חרישה אסורה או מותרת התורה.
נחלקו הראשונים בהבנת האמוראים אם מלאכה זו אסורה בשביעית מן התורה או מדרבנן. יש הסוברים שהיא מלאכה דאורייתא, ויש חולקים הסוברים שהיא מדרבנן בלבד (תוס' מו"ק יג. ד"ה: נטייבה [ב]) ולהלכה נחלקו מפרשי הרמב"ם בכוונתו. יש הסוברים שפסק שחרישה דאורייתא (מהר"י קורקוס ופאה"ש חזו"א יז, א) אמנם יש חלוקים הסבורים שלדעת הרמב"ם מלאכת חרישה אינה אסורה בלאו אלא ב'עשה' (הובא במנח"ח).
עוד נחלקו אמוראים אם לוקים על חרישה בשביעית, ונחלקו שם הרש"י והתוס' אם הוא מטעם שיש כאן דרשת כלל ופרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט, ובפרט לא מוזכר חרישה. או משום שהכלל אכן אוסר גם מלאכת חרישה, ואין מלקות משום שהתורה מיעטה על ידי שמנתה את אותם שהוזכרו, למעט את אלו שלא.
נחלקו התנאים בשביעית (משנה ה) במקור האיסור לחרוש בתוספת שביעית, שלר"ע אנו למדים מ'בחריש ובקציר' ואילו לרבי ישמעאל לומדים זאת מהלכה למשה מסיני (שם ד.) שהתירה נטיעות. הא למדת שזקינות אסורות גם בתוספת.
ישנם כמה מיני חרישה. יש חרישה בשדה ריקה לפני זריעה, ומטרתה להכשיר את השדה לגידול. ויש חרישה של אחר זריעה ומטרתה לחפות הזרעים, ויש חרישה לאחר הצמיחה ומטרתה להשביח את הפירות שגדלו או שיגדלו. (מהר"י קורקוס ורדב"ז) בפשטות חרישה בכל מקום הינה חרישה של קודם זריעה, וכן מדוייק בפשטות לשון התוספתא (כלאים א) הובא בגמ' (שם) אמנם יש מהאחרונים שנקטו שחרישה בכל מקום היא חרישה של אחר זריעה, ויש לחלק בין שביעית לשבת.
לענין מלאכה בשבת מובא בגמרא (מועד קטן ב:) שתפקיד החרישה להרפות את הקרקע, וממילא תצמיח פירות. ויש שחלקו שם.