• Version
• Download 18
• File Size 851.55 KB
• File Count 1
• Create Date אוקטובר 28, 2021
• Last Updated אוקטובר 28, 2021

30

לקבלת הגליון כל שבוע למייל הזן פרטיך בטופס המצורף:

כיבוש עולי בבל וגבול הדרום | ים המלח ומעלה עקרבים

פעמים רבות אנו שומעים על כיבוש עולי מצרים וקידוש עולי בבל ויש להבין מה ההבדל ביניהם ומה ההשלכות המעשיות הנולדות מחמת הקדושה הקיימת בהם בדגש על גבולות הדרום בחלקה המזרחי של ארץ ישראל "מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה"

שבועות הקודמים ראינו שהקב"ה מבטיח לאברהם אבינו את ארץ ישראל. בפרשת
לך לך (בראשית טו, יח) ה' אומר לאברהם: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". כאן מוזכרים לראשונה גבולות הארץ המובטחת, ומכאן למדנו שהם מנהר מצרים שבדרום מערב, ועד נהר פרת בצפון מזרח. ניתן להבחין שהפסוק מסיים את מצרני הגבולות משני רוחות בלבד – נהר מצרים, ונהר פרת. וצריך ביאור מדוע לא מפרט הפסוק את שני הפינות הנגדיות.
ואמנם, בפרשת מסעי (במדבר לד) ה' מצווה את גבולות הארץ לבני ישראל. שם התורה מזכירה ארבעה גבולות, כנגד ארבעת רוחות השמים. בהמשך הפסוקים (שם) מפרטת התורה את קו הגבול, ודרך הליכתו מקצה לקצה. וניכר שאינו הולך בקו ישר, אלא יוצא ונכנס במקומות שונים לפי שמות העיירות המפורטות בפסוק. ובאמת אין בידנו מסורת ברורה היכן הם העיירות המוזכרות בפסוק, ובמשך הדורות נתחברו מספר חיבורים המבארים את כוונת הפסוק בשטח. ונמצא שיש מספר שיטות בקביעת הגבול, ויש לה השפעה מעשית גם בזמן הזה, כגון היתר עבודה בשביעית, איסור ספיחין, ומצוות ביעור.
במשנה בשביעית (ו, א) מובא, שעיקר מצוות השמיטה נוהגת רק במקומות שנתקדשו על ידי עזרא, שעלה לארץ בתחילת בית שני. מקומות אלו לא הוחזקו באמצעות מלחמה כמו כיבוש עולי מצרים, ובני ישראל אף נאלצו לשלם מיסים למלך פרס.
ונחלקו הראשונים באופן בו התקדשה הארץ (ראה רש"י ותוס' ושאר ראשונים בשבועות (טז.) וערכין (לב:) ובראשונים).יש סוברים שעל ידי תודות ושיר, ויש סוברים שקידוש זה מועיל רק בירושלים. ובמאירי (מגילה ט:) מבואר שבכדי לקדש צריך אמירה. ובמהרי"ט (א, כה) מבואר שהכיבוש נעשה בעצם ההתיישבות. וראה חזון איש (ריש סימן ג') שצריך לעשות חזקה. ומכן מקום מבואר שקדושת הישיבה של עולי בבל נותרה עד ימינו, ויש לנהוג בכל השטחים הללו דין שביעית.
המשנה בשביעית (שם) מבארת, שחלקת הארץ שמחוץ לגבולות עולי בבל, שהם בתוך גבול עולי מצרים, נוהג בהם חלק מדיני השביעית. וכלשון המשנה: 'נאכל אבל לא נעבד'. ובכוונת המשנה נאמרו שלושה פירושים. א.) היתר אכילת פירות שנעבדו בדיעבד, וכן הובא בפירוש המשניות להרמב"ם (שם). ב.) היתר אכילת ספיחי שביעית. כן הביא הרמב"ם בהלכות (שמיטה ויובל ד, כו) ג.) היתר אכילה פירות שביעית לאחר זמן הביעור, וכן הובא בר"ש וברא"ש. על המשנה.
לאור זאת עלו שאלות מעשיות בנוגע למקומות שנכבשו על ידי עולי בבל, מאחר ועולי בבל לא כבשו את כל החלק של עולי מצרים, כמבואר ביבמות (טז.) חולין (ז.) ועוד רבים. ולמרות שיש להסתפק בשאר גבולות הארץ, נוטה דעת רבותינו להכריע, שגבול הדרום נתקדש גם בקדושה שניה. לפחות בחלקו המזרחי.
יסוד הדברים מן התוספתא (שביעית ד, ו) האומרת: 'סמוך לעמון ומואב ארץ מצרים שתי ארצות הן או נאכל ונעבד או לא נאכל ולא נעבד'. פירוש הדברים, שארץ מצרים סמוכה לעמון ומואב. ובאזור זה אין שלוש דרגות כמו בשאר חלקי הארץ, אלא רק שני דרגות קוטביות. או ארץ ישראל גמורה, או חו"ל מוחלט. והנה עמון ומואב נמצאות בחלק המזרחי של ארץ ישראל, ואילו מצרים דרומית לארץ ישראל, נוטה מערבה. ולכאורה יש להוכיח מכאן, שאזור הדרום, מעמון ומואב מאחורי ים המלח, ועד מצרים השוכנת במערב, נכבשו במלואם על ידי עולי בבל.
וראה בכפתור ופרח (פרק יא ד"ה: ונאמר גבולי) שכתב: 'וגם יתבאר מזה שמן הסתם כל מה שהוא לדרום כזיב מוחזק שהחזיק בו עזרא'. ומבואר לדבריו, שכל גבול הדרום התקדש על ידי עזרא. כמו כן ראה עוד שנשאל המהרי"ט (א, מז) אודות מעמדה של עזה, אם נכבשה על ידי עולי בבל. וראה עוד בחזון איש (ג, לב, ג), שביאר כן לשיטת הרמב"ם. ונמצא שהגבול המזרח – דרומי, אינו נתון לשלושה דרגות, אלא מוכרח להיות אחד משני אפשרויות, או שנוהג בו כל דיני שביעית, או שהוא מותר כמו מדינת הים.
האזור בו אנו עוסקים, זכה לפרסום רב בדורינו, אך היה נתון למחלוקת לפני שנים רבות, אם כי מטעם אחר. בזמן הזה עולה שאלה בדבר קביעת הנקודה הדרומית ביותר בארץ ישראל. ובכדי לפשוט את השאלה יש לדעת היכן היא 'מעלה עקרבים' המוזכרת בפסוק (במדבר לד, ד. יהושע טו, ג). ברם, רבותינו התקשו בשאלה נוספת, שגם היא אגודה בהבנת הפסוק בפרשת מסעי.
הנה בפרשת הגבולים (שם) בגבול דרום – מזרח אומרת התורה: "וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה". ים המלח הוא הנקודה הראשונה ממנה אנו מושכים את קו הגבול, אך יש לעיין מה כוונת התורה קדמה. ניתן להציע שהם נסובים על חלקו הראשון של הפסוק, המציין כוונת התורה לפרט מהי פאת הנגב, ולכאורה יש למתוח את הגבול מהנקודה הכי דרומית של ים המלח. ומכיון שיש להסתפק איזו נקודה הכי דרומית, מוסיפה התורה קדמה. זאת אומרת, בנקודה המזרחית של קצה הדרום.
אמנם בספר יהושע (טו, ב) כתוב: "וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח מִן הַלָּשֹׁן הַפֹּנֶה נֶגְבָּה". ויש להסתפק אם הפסוק בנביא מתרגם את הפסוק בתורה, ונמצא שלשון הפונה נגבה לא סותרת את העובדה שיש למתוח מהנקודה הקדמית ביותר. אולם אפשר שכוונת הפסוק לפרש, שקדמה האמור בתורה אינו מהנקודה המזרחית, אלא מן הדרומי ביותר.
לספק זה ישנה השלכה מעשית, בקביעת מעמדו של היישוב השוכן דרומית לים המלח. שבמידה ונמתח קו מהנקודה המזרחית, נחשב היישוב כארץ ישראל. אך אם הגבול מתחיל מהנקודה הדרומית, ניתן להבחין שהיא פונה מערבה, ובכך היא עוקפת את היישוב, והרי הוא כחוץ לארץ לכל דבר.
ומדברי רבותינו נראה בפשיטות, שגבול הים נמתח מהקצה הדרומי. אולם בספר 'תבואות הארץ' (פ"א עמוד כד') הוסיף חידוש עצום, שגבול הארץ ממשיך מקו ים המלח לצד מזרח. את דבריו ביסס על ה'קדמה' המופיע בפסוק. וכן בקביעת מיקומו של 'מעלה עקרבים' שהוא הציון הבא לאחר ים המלח. ובקביעת מקומה נאמרו שיטות רבות. ועל כן דקדק את הכתוב בשופטים (א, לו) "וּגְבוּל הָאֱמֹרִי מִמַּעֲלֵה עַקְרַבִּים מֵהַסֶּלַע וָמָעְלָה". ומכיון שמעלה עקרבים היה מלא בסלעים, כוונת התורה לומר, שתחום האומרי היה מהסלעים והלאה לכיון מזרח. שכל אותו מקום היה שייך לשבט דן, שלא הצליח להוריש את האמורים.
לאור זאת נוצר מצב, שכל הישובים השוכנים מדרום לים המלח, נתונים לספק זה, בכלל זה היישוב 'נאות הכיכר' ושכניו, שעומדים בספק זה.

שינוי גבולות באופן טבעי ובצורה מלאכותית

התורה מציינת את הגבולות בדמות ים או נהר והשאלה העולה היא מה קורה כאשר תוואי הנהר משתנה באופן טבעי או על ידי התערבות אנושית האם גם הגבול הולך בעקבותיו?

בעקבות הטור הקודם נציג כאן נידון מרתק, הקשור בגבולות הארץ. הדברים מבוססים על האמור לעיל, שגבול הדרום מתחיל מהקצה של ים המלח. אמנם כדרך כל העולם, טבעם של מים להתייבש. ויש חשש סביר שמפלס של ים המלח ירד מעת כניסת עולי מצרים לארץ. ובאותה העת קבעה התורה את הגבול מהקצה. ברם, כעבור מאות ואלפי שנים נסוגו המים ונצטמקו מידותיו של הים. השאלה היא, האם הגבול משתנה לפי מצב הים, או שמא התורה נתנה את הקצה כסימן, וגם לאחר שהוא נסוג הוא נשאר במקומו כפי שהיה ללא שינוי.
ולכאורה אפשר להביא ראיה מנהר הירדן. כי הנה בנביא (יהושע יח, כ) מבואר, שהוא תוחם את הגבול המזרחי, כמו שכתוב: "וְהַיַּרְדֵּן יִגְבֹּל אֹתוֹ לִפְאַת קֵדְמָה" וגו'. ובירושלמי חלה (ד, ד) מבואר, שאם תוואי הירדן משתנה, הרי הוא משפיע על הגבול. וכלשון הירושלמי: 'ירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן'. מימרא זו מוכרת לנו מהגמרא הבבלית (בבא מציעא כב.) לענין ייאוש באבידה. אולם בירושלמי מבואר שהוא עוסק בשינוי של גבולות הארץ. ויש מן הראשונים שתרצו, שאין בכוחו לבטל קדושת הארץ, אלא רק להעביר נחלה משבט לשבט. וכן כתב בתשב"ץ (ג, קצח). אך יש שחלקו וסברו שעיקול הירדן יכול לבטל גם מקדושת ארץ ישראל (עי' שיטמ"ק ב"מ שם).
אך אפשר לדחות ולחלק בין ירדן לים המלח. משום שתפקידו של הירדן בגבולות הארץ הוא, לסמן את כל התוואי המזרחי כולו. ומשום כך קבעה התורה את הגבול בעצם זרימתו של הנהר. אולם ים המלח לא משמש כקו, אלא רק כציון לפינה הדרום מזרחית, שממנה נוטה הגבול לצד מערב, ומשום שאינו קובע תחום, אלא משמש כציון למקומו, אינו יכול להשתנות גם באופן שנעשה בו שינוי. ויש לחזק את ראיה זו, על פי השאלה הידועה, כיצד נתנה התורה סימן לגבולות ארץ ישראל בים המלח, בעוד שהוא נוצר רק מאוחר יותר, בהפיכת סדום ועמורה כמבואר ברש"י בפרשת לך לך (בראשית יד, ג). ואפשר שהוא מהטעם שים המלח לא שימש כגבול מצד עצמו, אלא כמראה מקום.
ובאמת אין להקל מחמת שינוי קו המים, אך יש לדון האם יש להחמיר בשינוי הנעשה בידי אדם. הדבר מצוי כיום, שהלשון הדרומית חולקה לרצועות, ומלבד זאת הורחבו גבולות הים לכל הצדדים. וכאשר נמתח קו מהקצה החדש, נמצא עיירות נוספות שבזמן עולי מצרים היה נחשב כחוץ לארץ, ומעתה נכנס בתוך גבולות הארץ.
והנה יש לדון בכל ציון המופיע בתורה, אם הוא כיצד ניתן לכוון את מיקומו המדוייק. וכעין זה מצאנו בגבול הצפון שהתורה אומרת: "מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר" (במדבר לד, ז). ומבואר שגבול הצפון מתחיל מהר ההר. אמנם לא התפרש בפסוק אם הגבול מרגלי ההר, מפסגתו, או מסופו. ובגמרא בגיטין (ח.) מופיע שהוא מקצהו. ובהכרח שנקודת הציון אינה קבועה, ואפשר שהיא מתרחבת מעבר למקום שנראה לעיניינו. כן אנו רואים בגבול הים שהים הגדול הוא גבול מערב, אך אינו נגמר בקו המים, אלא גם חלק מתוך הים שייך לארץ ישראל. ואפשר שים המלח אינו קו המים, אלא מקום הנקרא כך, וגם אם המים נסוגו, קו הגבול נשאר מהמקום שסביבותיו.
ולגוף הדברים, גם בנהר הירדן בו נתחדש הדין של שינוי, אפשר שהוא רק בשינוי הנעשה בדרך טבעית, אולם אדם שיסיט את מסלולו למקום אחר, לא יועיל בכך להעלות ולהוריד מכיבוש הארץ. אמנם אם נאמר שטעם הגבול היה מחמת והוא דבר קבוע, מדוע לא נחוש לשינוי הנעשה בידי אדם. ובכך יתבטל לנו הסימן לקבוע הגבול על ידי הנהר.
ובעיקר החשש שמי ים המלח נסוגו, נמנו ורבו הטוענים שמבחינת השטח אין זה הגיוני. שכן דרכם של מים ליפול ממקום גבוה למקום נמוך (תענית ז.), והנקודה הנמוכה ביותר נמצאת בחלקו הצפוני של הים. וגם כאשר מי הים יכפילו את עצמם, הם ישובו לכסות את פאת הצפון, שהוא נמוך יותר מחלקו הדרומי של הים. אמנם זה ודאי שבמידה מועטה נשתנה קו המים, ולכך נותר לדון האם שינוי קל זה משפיע על גבולות הארץ.